<h1>פירוש הריב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהוא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ור' יהודה מכשיר, ובגמרא מפרש טעמ' דפלוגתא. ושאינה גבוהה ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה, לדברי הכל הוא. מבוי, שמשלש צדדיו סתום ומפולש הוא לרשות הרבים מצד אחד, מן התורה אינו אסור לטלטל אלא בדגלי מדבר, אבל חכמים גזרו בו משום רשות הרבים והתירוהו בקורה או בלחי משום הכר, ואם העמיד הקורה למעלה מעשרים ימעט דאסור לטלטל בו דלא מיחזי כרשות היחיד, וישפילנה למטה ויעמידנה בתוך כ' אמה וזהו תקנתו. סוכה, דכל עשייתה בין בדפנות בין בסכך מדאוריתא כדיליף לקמן מקראי מלמען ידעו דורותיכם ומאידך שייך למיתני בה פסולה, ומימות משה נתנה מדה זאת, באו חכמים לפרש שאם לא עשאתה כהלכה פסולה אע"ג דמהניא בה תיקנתא כדאמרינן לקמן [ג' ע"ב] בא למעטה בכרים וכסתות, מיהו כל כמה דלא מתקן פסולה מקרייה. מבוי, דכל עקר עשייתו והיכשרו מדרבנן הוא, וכאן התחילו חכמים להראותך עסק מבוי ותורתו, ודאי פסולה לא שיך הכא דאכתי לא הודיעו חכמים שיעוריה בהכי, דמצי למיתני (הכא דאכתי) שאם לא עשאו באותו שיעור שהראוך חכמים פסול. ואיבעית אימא, סוכה נמי אע"ג דמדאורייתא היא דינא הוא למיתני תקנתא. ה"ג דאורייתא נמי (בעי) [תני] תקנתא, כלומר בדבר שהוא מן התורה נמי שייך למיתני תקנתא בעלמא, והכא גבי סוכה היינו טעמ' דתני פסול', משום דנפישי מלתא דקתני ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשר' ושחמתה מרובה מצלתה. פסיק ותני פסולה, דהשתא מצי כייל ותני להו כולהו בבי כחדא, דאי הוה תני תקנתא לא מצי לערבינהו ולמתנינהו, דכשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן, ושאינה גבוהה בעי למיתני יגביהנה, ושחמתה מרובה מצלתה בעי למתני יוסיף על סככה, ואמ' מר לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה [פסחים ג' ע"ב]. מנא הני מילי, דהכשר גבהה של סוכה בכ' אמה ולא יותר. למען ידעו, ויבינו כל שעה שהוא בסוכה, והיינו כגון שיראה כל שעה הסכך שהיא עיקר סוכה. ועד כ' אמה, יוכל לראות כפי תומתו את הסכך, ואע"פ שאינו מגביה את עיניו ומביט למעלה יכול לראותו, ולמעלה מעשרים אמה אינו רואהו אלא אם כן מביט ומתכוין לראותו, וכל שיעורי חכמים כן הוא, דלענין מקוה נמי אמרינן [ר"ה י"ג ע"א] שערו חכמים ארבעים סאה, ואם חסר קרטוב מדה קטנה מאד פסלוהו, והכא נמי עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכ', למעלה מעשרים פורתא (פחותה), אין אדם יודע פסולה. דלא שלטא ביה עינא, שאין העין רואה תדיר את הסכך. וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, דבעינן צל סכוך. העושה סוכתו בעשתרות קרנים, עיר היושבת בין שני הרים גדולים וגבוהים מאד ומרוב גבוהתם צל נופל ביניהם, ואין חמה זורחת ביניה', וכל שעה יש ביניהם צל ההרים. הכי נמי דלא הויא סוכה, הואיל ואין צל סוכה נראה מתוך צל הרים ואם כן מה יעשו אנשי עשתרות קרנים, ולא מצינו מקום שהעיד בו הכתוב שלא יעשו בתוכו סוכה. איכא צל סוכה, הואיל ועשוייה כהלכתא. הכא, כשהיא גבוהה מעשרים אמות. דל דפנות, ונמצא' חמה זורחת לתוך הסוכה ואין הסכך מסלקה. רבא אמר מהכא, נפקא דהכשירא דסוכה בעשרים אמה. תשבו כעין תדורו, דהכי משמע בסכות תשבו שתהא נוהג בסוכה כל עניני ביתיך. צא מדירת קבע, מביתיך. ושב בדירת עראי, בסוכה (מדירתה) שבעת ימים דמשמע דירה הראויה לז' ימים בעינן ותו לא. עד עשרים, עושה דירות עראי, דכיון דאינ' גבוהה יכול לעשות דפנותיה בכל שהן. למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו, עראי דכיון דגבוהה היא אינו יכול להעמיד הסכך, אלא אם כן עושה דפנות חזקות. אלא מעתה, דאמרת דכל דירת קבע אסורה, עשאה מחיצות של ברזל בתוך עשרים וכו'. הכי קאמינא לך, כלומר הכי קאמ' רחמנא בסוכות תשבו שבעת ימים, עשה קרויו של סוכה הראוי לעשותו עראי והיינו עד כ'. כי עביד לי' דירת קבע, כגון מחיצות של ברזל. שפיר דמי, שלא הזקקו הכתוב לעשות דירת עראי ממש, אלא דירה הראויה לעשות עראי.
<h2>דף ב:</h2>
כולהו, הנך אימוראי דלעיל. כרבה, דמפיק טעמ' (משום) מלמען ידעו דורותיכם. דההוא, קרא ידיעה לדורות להודיע לדורות הבאים ולחזק ידם ולהזהירם לעשות סוכה. כר' זירא, דמפיק טעמ' מסוכה תהיה לצל יומם. נמי לא, אמרינן, דההוא קרא לימות המשיח כתוב, שיסככנו המקום בצל סוכות עורו של לויתן, דכתוב [איוב מ'] התמלא בסוכות עורו ובצלצל דגים ראשו [עי' ב"ב ע"ה ע"א]. אם כן, דלעתיד לחוד הוא דאתא, ולאו למידרש מיניה לצל סוכה, ליכתוב קרא וחופה, שהרי לעתיד אינו משום מצות סוכה אלא שיעשה הקב"ה חופה לכל צדיק וצדיק לעתיד לבא. תרתי, סוכה עכשו וחופה לעתיד. כרבא, בסוכות תשבו וגו'. משום קושי' דאביי, ושנוייא דשני ליה רבא לא מסתבר, דקא משני עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו עראי כי עביד ליה דירת קבע וכו' דלאו דרך הכתוב לפסול במקום אחד דירת קבע למעלה מעשרים ומכשיר דירת קבע (למעלה) [למטה] מעשרים, והכי לא משתמע מקרא, הילכך שנויא דחיקא הוא, אבל הא דתריץ ר' זירא לאביי, דלעשתרות קרניים שנויא הוא, דבכל מקום שהוא למעלה מעשרים פסיל לה ר' זירא משום דליכא צל, וכל מקום שהו' למטה מעשרים מכשיר אפילו היכא דלא ניכר צל הסכך דודאי איכא צל, ועשתרות קרנים לא מעלה ולא מוריד, דאם כן ביום המעונן דליכא צל הסכך דבכל המקום יש צל הכי נמי דלא הויא סכך, (והלכתא) [והלכך] קושי' דאביי לר' זירא לא קושיא הוא, ופרכינן ליה קושיא אחריתי ההוא לימות המשיח ומתרץ ליה שפיר. כמאן אזלא, כלומר אליבא דמאן מהני ג' אימוראי דמפרשי' טעמ' דרבנן דפסלי ביותר מעשרים אתיא הך דר' (יושיאה) [יאשיה] דאמר' מחלוקת דר' יהודה ורבנן דמתני' בשאין וכו'. כמאן (כרבא) [כרבה], דאמ' לעיל דאהכי נפסלה סוכה גבוהה למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא, והני מילי בשאין דפנות מגיעות לסכך אבל מגיעות לסכך אפילו רבנן מודו, ואע"ג דגבוהה טפי כשירה דשלטא ביה עינא בסכך דרך דפנות. ולרבא דמפיק טעמ' דגבוהה מעשרים פסולה משום קבע לא אתיא, דאפי' כי מגיעות לסכך נמי הואיל וגבוהה מכ' הויא לה דירת קבע ופסולה. ולר' זירא דמפיק טעמ' משום דליכא צל סוכה לא אתיא, דאפילו כי דפנות מגיעות לסכך נמי הואיל וגבוהה מכ' ליכא צל סכוך. כמאן אזלא, כל הני כמאן אזלא מפרשי הכי כדפרש' לעיל הך. ה"ג מחלוקת בשאין בה (אלא) ד' אמות על ארבע אמות, מרובעות אבל יש בה (יותר) (מ)ד' אמות וכו', וכיון דריוחא שהדפנות מרוחקות זו מזו איכא צל הסכך ולרבה (ד)לא אתיא דאין בה שליטת עין. ולרבא נמי הויא דירת קבע ופסולה ומשום הכי ליכא לאוקומה הך דרב הונא אלא לר' זירא. כמאן דלא כחד, כרבה דחייש למישלט ביה עינא ליתא, דהא קאמ' רב חנין דאם מחזקת יותר בכדי ראשו ושולחנו אפילו מאה אמה דברי הכל כשירה, ולא קא מפליג בין דפנות מגיעות לסכך ובין אינן מגיעות, אלמא דלא חייש למישלט עינא. וכר' זירא נמי ליתא, דאמ' דאע"ג דמחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושולחנו אכתי לא רויחא למיהוי בה צל סכך, כיון דגבוהה טפי מכ' איכא צל דפנות, אפילו הכי קאמ' רב חנין דברי הכל כשירה. ורבא ל"ה דאיהו בעי דירת עראי וטפי מכ' הוי דירת קבע. דלא יקיב שיעורא למשכא, שר' (יושיאה) [יאשיה לא] נותן שיעור (לסכך) למשך סוכה, דבין גדולה ובין קטנה אם דפנות מגיעות לסכך קאמ' ר' (יושיאה) [יאשיה] דאפילו רבנן מודו דכשירה, אע"ג דגבוהה טפי מעשרים. פליגא אדרב הונא ואדרב חנין בר רבא, דקאמרי אפילו בדפנות מגיעות לסכך קא מפלגי רבנן ור' יהודה עד דליהוי בה ארבעה על ארבעה או מחזקת יותר מכדי רובו ושולחנו. אלא, דרב הונא דפסיק ותני ארבעה על ארבעה. ורב חנין דתני מחזקת במאי פליגי. רב הונא סבר הכשר, משך סוכה בארבע אמות ובציר מהם פסולה, ולהכי מצי לאוקומ' פלוגתא דר' יהודה ורבנן במחזקת [פחות מ]ארבעה, דאפילו לא גבוהה כולי האי פסולה דלית בה ד' על ד' (אלא). ורב חנין סבר הכשר סוכה בכדי ראשו ורובו ושולחנו וכו'. אבל יותר מכדי ראשו ורובו ושולחנו דברי הכל כשירה, אע"ג דגבוהה טפי מכ'. עד ארבע אמות, ולא עד בכלל. מתיבי, להנך אימוראי דמפרשי לעיל טעמ' דעשרי' אמות. הילנאי המלכה, אימיה דמונבז המלך היתה. ולא אמרו, ולא מידי מכלל דכשירה היא ביותר מעשרים. אשה, היא להכי לא מחו בידיה. קטן שאינו צריך לאמו, כבן ארבע כבן חמש כדגרסינן במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין [פ"ב ע"א]. מדרבנן, מחייב בסוכה שהזקיקוהו חכמים להרגיל את הקטן למצוה כדי שיהא מחונך כשהוא גדול. בשאין דפנות מגיעות לסכך מחלוקת, ואפי' בסוכה גדולה היינו דקא מייתי ר' יהודה ראיה מסוכה דהלני המלכה, דגדולה היא ואין דפנות מגיעות לסכך. דרכה של מלכה וכו' משום אוירא, שיכנס בה הרוח בין הדפנות לסכך.
<h2>דף ג.</h2>
ה"ג אלא למאן דאמ' בסוכה קטנה, מה זו ראיה דקא מייתי ר' יהודה מהכא, דלא מצית למימר סוכה של הילנאי המלכה קטנה היא. וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה, בתמיה, סוכה קטנה מחזקת בכדי ראשו ורובו ושולחנו, לפי שדרכם של גדולים כולם שהיו אוכלין בהסיבה וכשהוא מיסב מוטה ועומד ראשו ורובו בסוכה ומצדד רגליו כשהוא מוטה בהיסב חוץ לסוכה. ושולחנו שולחן קטן כדי שצריך (לא) לאדם אחד. ה"ג אמ' רבין בר אדא לא צריכה אלא לסוכה העשויה קטוניות קטוניות, שנעש' סוכה גדולה ואחר כך נעשית חדרים חדרים קטנים, אבל אי הואי גדולה אפי' רבנן מודו דכשירה אע"ג דאין דפנות מגיעות לסכך. ה"ג וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה עשויה קטוניות קטוניות, כלומר כיון דמלכה היא יש לה חיילות הרבה ואין סוכה קטנה מחזקתן. לקטוניות שבה, בסוכה, שסוכה גדולה היתה והיא יושבת בקטונית אחת שבתוכה לצניעתא וממנה היה מחלקת ור' יהודה מביא ראיה ממנה. בסוכה גדולה, מעלייתה הוו יתבי, ואיהי דלא מיחייבא יתבא בקטונית ולהכי לא אמרו לה דבר. ור' יהודה סבר בניה גבה הוו יתבי, ואי אפשר דלא הוו חד מיניהו שאינו צריך לאמו וחייבין מדרב'. ויש לגמגם למאן דאמ' בסוכה קטנה פליגי בכדי מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, לר' יהוד' דסבר בניה גבה הוו יתבי [איך] יכול לומר דבנ' גבה הוו יתבי, הלא אין בה רוחב אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו של אחד מהם, ויש לומר דסוכה ארוכה הוה ואין ברחבה אלא כדי ראשו וכו' דהשתא מצי יתבי בה בניה לראשי השולחן באורך, ובסוכה אפילו אליבא דרב חנן איכא ראיה לר' יהודה. ולרב הונא נמי דמוקמת פלגתאי בשאינה מחזקת אלא ארבע אמות יכול להביא ראיה מהילנאי שהיתה יושבת בסוכה קטנה בד' אמות וגבוהה. היא ובניה הוו יתבי גבה ולא אמרו לה דבר, והכי אמ', לר' יאשיה כדקא אמ' בשלמא למאן דאמר בשאין דפנות מגיעות לסכך וכו'. צריכה (כדי) שתהא מחזקת [כדי] וכו' ואלא כמאן, כלומר ודאי כב"ש, דאי לא כב"ש כמאן. איכא דאמרי, בהאי לישנא קאמ' ליה ר' אבא. דאמ' לך מני וכו' ולא תזוז מינה, דודאי בסוכה קטנה פליגי, דאפילו הכי דמשמע דמחלוקת ב"ש וב"ה פליגי בסוכה גדולה כדפרשינן לקמן דיוקא נמי דקתני מי שהיה וכו', אפילו הכי לא תזוז מינה (דודאי בסוכה קטנה פליגי). ממאי דבסוכה קטנה פליגי, (בכדי מחזקת ראשו ורובו ושולחנו לר' יהו' דסבר בניה גבה הוו יתבי יכול לומר) בית שמאי ובית הלל דקא מוקמת להא דר' (שמעון) [שמואל] אליבא דבית שמאי ולא כבית הלל, דילמא בסוכה גדולה פליגי. מטללת' בסוכה. שמא ימשך אחר שולחנו, ויצא חוץ לסוכה, אבל בסוכה קטנה דאינה מחזקת שולחנו מודו ב"ה דפסולה, ומצינו לאוקומ' להא דשמואל נמי אליבא דבית הלל. דיקא נמי דקתני, ולשון משנה מוכיח בסוכה גדולה פליגי. ואם איתא, דבסוכה קטנה פליגי מחזקת ואינה מחזקת מבעי ליה למיתני סוכה שמחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו דברי הכל כשירה ושאינה מחזקת ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין (קשיין אהדדי). ולא נהירא לי, האי מחזקת דהכי הוה ליה למידק, אם (אותה) [איתא] דבסוכה קטנה פליגי אינה מחזקת מבעי ליה למתנא, ונימא הכי סוכה שאינה מחזקת כדי וכו' ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. קשיין אהדדי, רבנן אדרבנן, דבקמיתא בעי שולחנו, ולאידך לא בעי שולחנו. אלא, הך דבעיא שולחנו ב"ש היא, דפסלי אותה שאינה מחזק' שולחנו, והך דלא בעיא ב"ה הוא דמכשרי. ומתני' נמי דייקא, דבסוכה קטנה פליגי. ב"ש פוסלין, אלמא בפסול סוכה קא מיירו. אם איתא, דגדולה היא וכגון דיתיב אפומא דמטללתא, אמאי קתני פוסלין ומכשירין, הא עשויה כהלכתא דגדולה היא, יצא לא יצא מבעי ליה, דלב"ש גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, ולב"ה לא גזרינן, אלא שמע מינ' בסוכ' קטנה פליגי. ולא מצינן לאוקומא לר' (שמעון) [שמואל] אליבא דב"ה דאפילו בסוכה קטנה קא מכשרי. אלא קשיא מי שהיה, דמשמע בגדולה פליגי, מדלא קתני מחזקת ואינה מחזקת. ואינו נחלט בבית ערי חומה, כדכתוב [ויקרא כ"ה] ואיש כי ימכו' וגו' ואם יגאל עד מלאת לו שנה תמימה לא יצא ביובל, ודאי בית כיון דאין לו ארבעה על ארבעה לא חשיב למיהוי בית מושב ולא דיינינן ליה כבית מושב עיר חומה אלא כמאן שאין לו חומה ויצא ביובל ויכול לפדותו לאחר שנה ואינו נחלט. מערכי המלחמה, כשעולין ישראל למלחמה מכריז איש משוח מלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' [דברים כ']. והאי בית כיון דלית ליה ד' על ד' לא חשיב כולי האי לאהדורי לביתיה. אין מערבין, עירובי חצרות, כגון בתים הפתוחים לחצר ויש לכל בני הבתים רשות לחצר, ואין יכולין כל אחד ואחד להוציא מביתו לחצר אלא אם כן עירבו כולן יחד והניח עירובין באחד מן הבתים, דנראה שעירבו כל הרשויות באחד ועומדין כולן כאחד בתוך בית שהניחו בו העירוב, דעכשיו כל הבא להוציא מן הבתים לחצר אינו מוציא מרשות לרשות, דכל הרשויות כולן אח' הן, ואותו בית דאין בו ד' על ד' לא חשיב בית ואינו צריך לערב עם שאר דיורי החצר, דאע"ג דלא עירב אינו אסור עליהן וכמאן דליתיה דמי. וכן נמי אין משתתפין לענין שתוף למבוי (ב"ש) אינו אוסר על בני מבוי דלא חשיבה דירה, וגבי בתים שיך למיתני עירוב מפני שמערב הרשויות כולן ודרים כולן ברשות אחד, וגבי מבוי שיך למיתני שתוף מפני שמשתתפין כל החצירות למבוי על ידי ליפתן ומוציאין כולן מחצרותיהן למבוי וכל אחד יש לו שתוף במבוי כך שמעתי.
<h2>דף ג:</h2>
ואין עושין אותו עיבור וכו', דגרסינן במסכת עירובין [נ"ז ע"א] שנותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר. וזהו קרפף גדול שבעים אמה ושירים, שאם בא למדוד אלפים אמה לתחום שבת לכל רוחות העיר, נותנין לכל רוחות העיר שבעים אמה ושירים, דהיינו ארבעה טפחים כדמסיק חשבונה להתם [נ"ח ע"א], טול חמשים וסבב חמשים וכו'. וחכמים אוסרין אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות, דאם נבלע בתוך [שבעים] אמה ושירים שום בית מודדין מאותו בית ואילך אלפים אמה, ואם יש בתוך אותן אלפים אמה שום עיר נבלעת מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה וקאמ' הכא, דאם יש בתוך התחום אותן ע' אמה ושירים בית שאינו ד' על ד' לא חשיב למהוי עבור, ומודד מחומת העיר, ולהכי איקרי עבור, שבולט אותו בית חוץ לעיר כעובר זה הבולט מן האשה. ואין האחין והשותפין גרסינן, כלומ' אין האחין שהניח להן אביהן בית זו בירושה, אין רשאין לכוף זו את זו [לחלק ולא מצי] לעכב על ידי אחיו, אלא משתמשין ביחד. והכי נמי אם שותפין לקחוה ביניהם, [אין] כל אחד ואחד יכול לעכב על ידי חבירו. לימא, הך מתניתא דבעיא שיעור דיור ד' על ד'. ר' היא, דבעי סוכה בת ארבעה אמות כדאמרינן. ולא רבנן, דכי היכי מכשרי בסוכה בכדי ראשו, אלמא דירה הוא, והוא הדין לכל הבית. כולהו בית כתוב בהו, מזוזה וכתבתם על מזוזות ביתיך [דברים ו'], מעקה כי תבנה בית חדש [שם כ"ב], נגעים ובא אשר בבית [ויקרא י"ד], בתי ערי חומה כי ימכור בית מושב עיר חומה [שם כ"ה], מערכי המלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש [דברים כ'], והאי כיון דאין בו ד' על ד' לאו בית הוא. דלא חזי לדירה, ואהכי לא מעכב עליהו דלא חשיב למיהוי רשותא באפיה נפשה (דלא גרע בחצר שבמבוי). ה"ג עירובי חצירות בחצר מי שרי, ולא גרסינן מי מנטר, דהא טעמו של עירובי חצירות שאין מניחין אותו בחצר לאו משום נטירותא הוא, דהא נמי שתופי מבואות צריך נטירותא אלא משום הכי אין צריך להניח בחצר דטעמו של עירוב משום דירה הוא דדמי כמאן (דאיירי) [דדיירי] במקום העירוב, וחצר לא מקום דירה הוא, אבל שתופי מבואות מניחין בחצר שבמבוי, דלא משום דירה הוא. ומיהו במקום (המשכיר) המשתמר בחצר מיבעי ליה לאנוחי כגון בחלוני החצר ובנקביה. בית שער, בית קטן שעושין לפני שערי החצירות ויושב שם ושומר הפתח, ואינו ראוי לדירה, להכי אין מניחין בו עירוב. בית שער אמ' לי ר' בלישנא אחרינא שמנהג שרים שעושין בית קטנה לפני שעריהם משום צניעות שלא יהו מסתכלין בתוך ביתם וקרי ליה בית שער. אכסדרא, קרוי בלא דפנות. מפרסת, שעושין ריוח לפני פתח עליונה ולועזין אלדויינא (וכל פתח ופתח מניחין כנגד הפתח ד' אמות על ד' אמות) ואינו ראוי לדירה, ומשום הכי אין מניחין בו עירוב. בבית שבחצר, ורבותי' קמ"ל דכיון דטעמו של עירוב משום שיהא נראה כאלו דרין כולם בדיור אחד ואין מניחין אותו אלא באחת מן הבתים שבאותה חצר שעירבו (בת) בה ולא בבית שבחצר אחריתי. בורגנין, סוכה נוצרים ששוכב שם שומר העיר (את הפרדס), ולא משוינן להו בית דאמרינן התם בפרק כיצד מערבין [נ"ה ע"ב] והבורגנין מתערבין עמה. חזו למילתיהו, לשוכב בהן בלילה. האי, בית לא חזי ליה למילתיה, דסתם בית לדירת יום ולילה הוא, והאי בית דלא חזי לאישתמושי ביה כי (אום) אורחיה. אין חולקין את החצר, אלא אם כן מחזיק שמונה אמות כדי שיהא נחלק שיהא לזה ארבע אמות ולזה ד' אמות. לפי פתחיה, כגון חצר השותפין או אחין בירושה (שיהא) [שהיו] לשניהם בתים פתוחים לתוכה והוחזק אחד מהן שיהו לו שני פתחים פתוחים לתוכה וחבירו לא הוחזק אלא אחד נוטל שני שלישי החצר לכל פתח, וחבירו אינו נוטל אלא שליש דהכל לפי מנין הפתחים, לכל פתח ופתח ארבע אמות, כדי לפרק משואות שיבאו גמלו וחמור. והני מילי, דיהבינן לכל פתח ופתח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, בבית מעליא, אבל האי בית כיון דלא חזי למידי, ולמיסתתר קאי, אי הוו ביה פתחי' הפתוחים לחצר, לא נקיט מידי בשביל הנך פתחים, דאין לו דין חלוקה בחצר, כלומר שלא תתחלק החצר לפי פתחי הבית.
<h2>דף ד.</h2>
אע"ג דבטלינהו, דאקצינהו לההו' מיעוט דלא נקט להו כל שבעה ימי החג. בטלה דעתו אצל כל אדם, דאין דרך אדם לבטל כרים וכסתות על גבי קרקע כדי (להם) להפסידם. ואם מיעטה בתבן וביטלו, שבפירוש אמ' הריני מבטלו לשם כל ימי החג. הוי מיעוט, שדרך בני אדם למעט בכך, דאע"ג דמדרסי חזו לשריפה ולעשות נמי טיט שקורין מורסייר. וכל שכן עפר, שכן דרך בני אדם לעשות רצפה מעפר ולבטלו בקרקע. תבן, אם אין עתיד לפנותו, כלומר שלא בטלו לשם מיעוט, אלא שהניחו שם ולא אמ' כלום, וא(י)נו יודעין שאינו צריך לו כל ימי החג ואין מפניהו. ועפר סתם, שהביא עפר והניחו שם ולא בטלו, וספק אם עתיד לפנותו אם לאו. מחלוקת דר' יוסי ורבנן, דלר' יוסי הוי ביטול [ועפר ואין עתיד לפנותה] לא איצטריך לפרושי דהויא מחלוקת, דממילא שמעינן, דכיון דפליגי בתבן ואין עתיד לפנותו דלר' יוסי הוי ביטול, וכל שכן עפר ואין צריך לפנותו דהוי ביטול, ולרבנן לא הוי ביטול. בית שמלאהו תבן או צרורות וביטלו מבוטל, גבי טומאת מת שבבית קמיירי, דכל זמן שאין הבית מלא (כלום א) כלים אינו מטמא אלא באוהל והאהל מציל שלא לצאת הטומאה לחוץ, ואם מלאהו תבן או צרורות עד הגג שלא הניח בו אהל טפח, הויא ליה כקבר, והויא לה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע שכנגדו ומסביביו נמי מטמא כלים שכנגד הטומאה, אבל אינו מטמא באהל שאינו מטמא אותו צדדיו המרוחקין יותר בד' אמות לפי שאין אהל. צרורות, היינו עפר, וקאמרי רבנן תבן וצרורות ובטלו ממש מבוטל, לא בטלו לא, ואפילו אין עתיד לפנותו. הרי הוא כסתם עפר, כלומר תבן זה שיודע ודאי שאין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר שהוטל לשם סתם, ואינו ידוע אם יפנה לאותו עפר אם אין. וב(י)טל, ואני אומר שהוא בטל סתם עפר, אלמא אליבא דר' יוסי דאע"ג דלא ביטלו לעפר ואיכא למיחש שמא עתיד לפנותו, אמרינן כל סתמיה דעפר בטל הוא בדוכתיה (והם), הכי נמי תבן שידוע שאין עתיד לפנותו כמאן דבטלו דמי, ובהא מודי ר' יוסי בתבן סתם דלא הוי ביטול. והוצין (ה)יורדין וכו', שכופפין ראשי ההוצין לתוך (ארבע) [עשרים] אמות. אם (צלתו) [צלתן] וכו', דרואין כאלו (ינצל) [ינטל] הסכך, וצל אותן הוצין מרובין מחמתן, הוו אותן הוצין סכך כשר בפני עצמן ולתוך עשרים וכשרים. והוצין יורדין לתוך עשרה, דהשתא ממעטי להו הנהו הוצי ופסלי ליה, ואם חמתן מרובין מצלתן כשירה, (ולה) [ולא] חשיבא הנהו הוצי למהוי סכך נמוך ולמפסלה. ה"ג סבר אביי למימר אם חמתן מרובה מצלתן כשירה, ולא גרסינן ואם לאו פסולה, דבהא (הה) הכל מודים שפסולה וליכא למימר סבר אביי למימר, והכי פירושא, סבר אביי למימר מדלגביה גבוהה אמרי' חמתו מרובה מצילתו פסולה דהוי כמאן דליתה, הכי נמי (אמרינן) גבי נימוכה נמי דאם חמתה מרובה מצלתה כשירה, דהוי כמאן דליתא ותהא גבוהה (יע) עשרה טפחים דהי' כשירה. הא דירת סרוח', כיון דנימוכה היא והוצין יורדין למטה אע"ג דלא חשיבו פסולה, דהנך הוצין דחקי ליה לעומד בה ולא [ניחא] תשמישתיה. כנגד דופן האמצעי, דסתם סוכה בג' דפנות ובנו בה איצטבא על פני כולה מדופן לדופן כזה: ויש באצטבא באורך וברוחב שבעה טפחים ומשהו דהכשר סוכה, כשירה, כל הסוכה אפילו חוץ לאיצטבא, דאמרינן לקמן [י"ט ע"א] פס(ו)ל(ה) היוצא מן הסוכה כשר, הואיל ויש במקום הכשר סוכה, והאי איצטבא כיון דגבוהה היא להכשירה בצד דפנות (מגיעות) עומדת, רואין כאלו הדפנות מן האצטבא ולמעלה, וכאן יש באצטבא באורך וברוחב הכשר סוכה, רואין אותה אצטבא כאלו סוכה עשויה עליהם ונתמעטו הדפנות וכשירה. מן הצד, ולא נתן אצטבא כנגד דופן האמצעית, אלא סמוך לאחד דפני הסוכה חיצונים אלא שלא נגעה האצטבא לשלשתן, כזה: אם משפת אצטבא ולכותל אחד ד' אמות פסולה, משום דדופן זה גבוה הוא, ואין האצטבא עולה לו למעטו שרחוק הוא ממנה. פחות מד', כשירה, דאמרינן רואין כאלו נתעקם דופן זה הרחוק פחות מד' אמות (ובא עד ד') ובא עד האצטבא. בית (שנפתח) [שנפחת], כגון גג הבית (שנפתח) [שנפחת] באמצע. וסיכך, על גבי הפחת. אם יש, מכותלי הבית לסיכוך כשר ארבע אמות פסולה, מפני שיש בה ד' אמות של סכך פסול בנתים. פחות מארבע אמות כשרה, דאמרינן הואיל ואין (בה) [בין] סכך לכותלי הבית לכל רוח ד' אמות, חזינן להאי סכך פסול כמאן דליתיה, ורואין כאלו נתעקמו הדפנות מלמעלה עד הסכך הכשר. התם, גבי בית שפחת, הוה דופן עקומה, משום דחזיא לדופן, שדופן זה (אינו) ראוי ועשוי כהלכתן, ומתחלה אינו (ראוי) [צריך], אלא תיקון זה כדי לבטל הסכך פסול שבנתים. הכא, אע"ג דאמרינן דופן עקומה, אכתי לא אתקנה ולא חזיא לדופן, דגבוהה אוסרתא, ואכתי בעי תקון אהכי דלהוי רואין כאלו מתחילין לדפנות מן האצטבא ולמעלה, וסלקא דעתך אמינא דהנך תרתי תקונין לא עבדינן בה קמ"ל. באמצעיתא, שרחוק מב' הדפנות החיצוניות, ולא אהני אלא לדופן אמצעי כזה: לרוח אחת אמרינן, דופן עקומה, כגון הכא דבנה אצטבא מן הצד, דליכא למימר אלא לרוח אחת. לכל רוח ורוח, דבנה אצטבא באמצע. וחקק בה וכו', שחקק בה (נמי) [גומא] כדי הכשר סוכה באורך וברוחב, אבל לא על פני כולה.
<h2>דף ד:</h2>
פחות מג', כשרה דאמרינן כלבוד דמי, והא דופן גבוהה כהלכתן. מאי שנא, באצטבא. התם, גבי סוכה גבוהה ובנה בה אצטבא, איתא לדופן, דלא חסר מידי, אלא יתיר הוא, ויש בכלל פסולה היכשרא, ואהכי (בעיא) [באין] ארבע אמות לדופן אקילו בה רבנן, אבל הכא גבי סוכה פחותה דלא הויא דופן לגמרי, והשתא כי חקק בה הוא דמשוי ליה דופן שלשה טפחים ותו לא. עמוד גבוהה, דבלא הכי לא סגי, דאפילו אמרינן גוד אסיק מחיצתא, אי הוה בציר מעשרה טפחים לא הוי חשיב למהוי סוכה בפני עצמה, ולא היו מחיצות ראויות לחשב (בפני) [כדפני] סוכה. ויש בו, באורך וברוח'. הכשר סוכה, שבעה טפחים ומשהו, דהיינו כדי ראשו ורובו ושולחנו. גוד אסיק מחיצתה, מחיצות של עמוד זה העלה למעלה על ראש העמוד סביב, וחשוב אותן מחיצות לדפני הסוכה, שאין מראש של עמוד (אחשבינן) [דחשבינן] ליה (קרקעות) [קרקעית] דסוכה ועד הסכך כ' אמות. מחיצות (הגברות) הנכרות, הנראות לעינים, יצאו אלו שאין כאן שום מחיצה, אלא עוביו של עמוד. נעץ, קונדריסין יתדות על גגו. על שפת הגג, דאיכא מחיצות (למעלה) [למטה] מן הקונדרסין, ואיכא למימר גוד אסיק להנהו מחיצות. (בעמע) [באמצע] הגג, דליכא שוב מחיצה מלמטה. ר' עקיבא מכשיר, כדמפרש טעמ' לקמיה. כל שאלו יחקקו, שאם יש בעוביו של קו(ר)נדריסין שאלו יחקקו כל אחד (ואע"פ) ואחד כעין מרזב (ויט), וינטה טפח לדופן (מזבח) [מזרח דרום], וחברו עומד לנגדו בקרן דרומי מערבי, ויש בו טפח לדרום וטפח למערב וכן לכל הקרנות, לכל דופן נוטין טפחיים. ויחלקו, כלומר שנראה כשהן חלוקין טפח לכאן וטפח לכאן. ל"א אמר לי רבי ויחלקו לשון חלק, דכשהוא עגול אינו נראה מכל צד שיהו כעין כותלים, ועכשיו רואין כאלו יחלוק העגול ויהא מרובע, וינטה רבעו לכאן ולכאן טפח, ונראה כעין כותל. נדון משום דיומד, כלומר יש להם דין דיומדי בורות, דבהכי נתר הבור לדלות ממנו בשבת כדתנן [עירובין י"ז ע"ב] עושין פסין לביראות ד' דיומדין (שהן כח), הני נמי ניתרת הסוכה בהנך דיומדין. דיומד אוקימנא בעירובין [י"ח ע"א] מאי דיומד דו עמודין, ודגמתו תנינא התם [ק"ד ע"א] בדיופה שני פיות. דיומד סוכה, שהסוכה נתרת בהן צריך שיהא בו טפח לכל עמוד ועמוד. וחכמים אומרין, אין ניתרת בדיומד, אלא ב' דפנות כהלכתן שלימות ושלישית אפילו טפח, וטעמא מפרש לקמן [ו' ע"ב]. מנא לן, דמחיצה בעשרה טפחים היא. מתנו, הא מילתא דאמ' לקמן ארון תשעה וכו'. ועד דמסקן למלתיהו קמפרש תלמודא הכי דכוליה מועד וכו', דוקא סדר מועד, דאלו בסדר (מועד) אחר לא מחלפין. ארון תשעה, ט' בקומתו, דכתוב [שמות כ"ה] אמה וחצי קומתו ובאמה בת ששה טפחי'. ודברתי אתך מעל הכפורת, דהיינו עשרה טפחים למעלה מן הקרקע.
<h2>דף ה.</h2>
לא ירדה שכינה למטה, מן השמים. ליי, לבדו ולא לבני אדם. והארץ, לבני אדם ולא לו. אלמא דהאי דהוה שכינה על הכפורת לא חשיב ליה למטה, הואיל ומחיצה עשרה הויא בין שכינה לארץ, ומכאן למדנו שיעור סוכ' בעשרה טפחים. מאחז פני כסא, אלמא דלמרום עלה ואחזו לכסא. פרשז, פרש (שדיו) שדי מזיו, נוטריקון. אישתרבב, ירד לו כסא למטה ואחזו. כל הכלים שעשה משה, שנתנה בהם תורה שום מדה, מאחר שהתחיל ליתן בה מדת כל שיעור מדתן, נתן בהן אורכן ורוחבן וקומתן. מדת ארכן ורוחבן נתנה, ותו לא דכתוב [שמות כ"ה] ועשית כפורת זהב וגו', והקומה לא פירש. מפחות שבכלים, דזה מדה שנית שבתורה דמקרא אחד סתום ואחד מפורש, למד סתום מן המפורש, כגון הכא דמפורש מדה והכא לא מפורש מדה. מסגרת טופח סביב, לשולחן. נילוף מכל הכלים, משאר הכלים דגדולים הן, ומשנה, אם תפסתם מדה מועטת, ואתי תנא דתנא מדה מרובה, מדתך הוי עומדת, דיש בכלל מרובה מועט. וניליף מציץ, הואיל דנסבינן מדה מועטת שם. טס של זהב, מרוקע (ולימא) ולועז לימא. וכתוב עליו וכו', כדכתוב [שמות כ"ח] ופתחת עליו וגו'. קודש למד למטה, שאין דבר הגון (להקדיש) [להקדים] קדש לשם. ואמר ר' אליעזר, אני ראיתיו ברומי על ידי מעשה כשהגלה טיטוס הגולה והגלה כלי הקדש נתנם באוצרות המלך, ופעם אחת ריפא בת מלך והראהו אוצרות המלך וראה שם הציץ [מעילה י"ז ע"ב] (ומשם). דנין, כפורת שהוא כלים ממסגרת דהוא כלי. ואין דנין, כפורת דהוא כלי, מציץ דהוא תכשיטו של כהן. וניליף מזר, דשלשה זרין הן [יומא ע"ב ע"ב], זיר מנורה, וזיר שולחן, וזיר הארון חוט הזהב הסובב את הארון, ואמ' מר במסכת יומא [שם] זר משהו, (ומשה) ומשני דנין וכו'. זר הוא הכשר הארון. מסגרת, הכשר השולחן הוא, קושיא, ומשני למטה הימנה היתה, למטה מרצפת השולחן, ונתן המסגר' על גבי ארבע יתידות, והשולחן יושב עליו, אלמא לאו הכשר כלי הוא דלא לשום נוי עביד, כיון דלמטה היתה, אלא כלי גמור (שרצו) [ש]השולחן נסמך עליו. דנין, כפו[ר]ת. שנתנה בו תורת מדה, כלומר שום מדה או באורך או ברוחב או במדה אחרת, ממסגרת דמדתו טפח. רב הונא, מהכא נפקא דכפורת טפח. פני הכפורת, לכך כתוב בהא רחמנא פני שמדתו כפנים.
<h2>דף ה:</h2>
בר יוכני, עוף גדול מאד הוא, ובמסכת בכורות [נ"ז ע"ב] אמ' פעם אחת הטילה בת יוכני ביצה וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים. צפור, עוף קטן. רב הונא, דמפיק טעמ' מאל פני הכפורת. פני פני גמר, מה להלן טפח דמדת פני אדם טפח. מאחר דפני, פני גמר מה ראית למגמר מפני [אדם נגמר מפני] של מעלה שהן גדולים. פני אלהים, מלאכים דפניהם גדולים משל אדם. ואימא מפני הכרובים, (קאמ') קס"ד פני כרובים [זוטרי מטפח]. ה"ג היינו פני אדם, כלומר היי נינהו פני כרוב היי נינהו פני אדם, דמאחר שפני הכרוב מפני אדם, מהו שנשתנה הכתוב פני הכרוב והשני פני אדם, פני אדם אפי (ככרוביה) [רברבי] פני כרוב אפי זוטרי. וממאי דחללה עשרה וכו', כיון דגמרת לה לסוכה מארון וכפורת דחללא דבעינן עשרה לבד מעובי הסכך, דהכי אמרינן לעיל [ד' ע"א] היתה גבוהה עשרה והוצין יורד' לתוך עשרה, אלמא דבעינן חללה עשרה, והכי נמי אמרינן בעירובין בפרק ראשון [ג' ע"ב] חלל סוכה תנן. דילמא בהדי סככה, דהא ארון בהדי סככה דהיינו כפורת דהוי עשרה טפחים ותו לא. אל(מ)א מבית עולמים גמר, ובמה מצינו, להכי קרי ליה בית [עולמים] דמשנבנת ואילך נאסרו הבמות [זבחים קי"ד ע"ב]. לישנ' אחרינ' בית המקדש שהשתת עולמים. בשליש, רום הבית דבית הוה ליה שלשים אמה, ואינהו וכל חד וחד הוה ליה עשר, ונמצאו שהיו מחזיקין השליש שעל הרצפה הוו עומדין. אף במשכן, היו עומדין על הכפורת, היו מחזיקין שליש רום המשכן מראשון עד הקרקע. עשר אמות, ס' טפחים. פושכו, טפחים באמה בת ששה טפחים. והיו הכרובים פורשי כנפים וגו', אלמא בהכי קרי ליה סככה דמהנך גדפי עד הכפורת הוי י' טפחים, דכרובים עשר' טפחים הוה וגדפי לעיל מרישיהו, ובתר הכי קרי סככה מדכתוב סוככים, אלמא דחללה בעינן עשרה. דילמא בהדי רישיהו הוו קיימי, ובעינן עשרה בהדי סככה. ואימא דמדלי טובא, ובעינן מחיצה טפי מעשרה. הניחא, דגמרת סוכה מכרוב וקא מפקת עשר מארון וכפורת, אליבא דרבי מאי' דאמ' כל האמות שבמקדש היו בינוניות, דהיינו בת ששה טפחים, דהכי סליק חשבונה אמה ומחצה הארון היינו תשעה טפחים, וטפח דכפורת היינו עשרה. ולהכי איקריא בינונית דאיכא בצירא מינה, ואיכא טפיא מינה, כדתנן בשילהי כיצד צולין [פסחים פ"ו ע"א] שתי אמות היו בשושן הבירה, מקום הוא על חומת שער המזרח של הר הבית, ושושן הבירה מצויירת (בשושן הבירה) אחת בקרן מזרחית צפונית ואחת בקרן מזרחית דרומית, זו שבצפון יתירה על של משה חצי אצבע [והיא] הבינונית, וזו שבדרום יתירה [עליה חצי אצבע נמצאת יתירה] על של משה אצבע, ומפרש טעמ' התם כדי שלא יבאו לידי מעילה, ומפרש נמי התם למה הוו תרתי יתרות. ה"ג אלא לר' יהודה דאמ' אמה של בנין ששה טפחים ושל כלים חמשה, ארון וכפורת הוו כלים. כמה הוו להו תמניא ופלגא פש להו חד סר ופלגא ואימא סוכה עד דהויא חד סר ופלגא, אלא לר' יהודה הלכתא וכו', והכי פירושן, כלומר לר' יהודה מאי איכא למימר, דכי דייקינן לה לר' יהודה לא ישתכח לחלל בציר מחד סר ופלגא תמניא ופלגא מארון וכפורת, דהא אמה של ארון בת חמש' טפחי', והחצי אמה בת שתי טפחים וחצי הרי שבעה ופלגא וטפח של כפורת הרי תמניא ופלגא, פש להו לכרובי חד סר ופלגא, דהך, פושכא ופלגא דבצרת מארון וכפורת דליכא עשרה אליבא דר' יהודה, מטופת לכרוביא, דאינהו מחזקי שלישי' המשכן מראשו עד הקרקע, אלמא דסוכה בעיא חד סר ופלגא, דבציר מהכי לא הויא מחיצה. אלא לר' יהודה הלכתא גמירי לה, עשרה טפחים למחיצה. פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה במסכת מנחות [צ"ז ע"א]. שיעורן, שנתנו חכמים לכל דבר. חציצין, חציצה הפוסלת בטבילה. ומחיצות, הלכות מחיצה שתהא גבוהה עשרה, וכן שאר הלכותיה הלכה למשה מסיני. לשעורין, בכל אלו משע(ו)רין [בהן] דברים [אחרים]. כליו על כתפיו וסנדליו בידו וטבעותיו בקומצו, שאין מלובשין בו דרך מלבוש. הוא והן טמאין מיד, שאף הן באות אל הבית וכתוב והבא אל הבית [ויקרא י"ד].
<h2>דף ו.</h2>
היה לבוש כליו, וכן כולן דרך לבוש קרויין בגדים, ומ[ת]בטלין אצלן, דכתוב [ויקרא י"ד] והאוכל בבית יכבס בגדיו, ודרשינן בתורת כהנים [מצורע פ"ה ה"ח] והבא ואוכל לאו אכילה ממש אלא שישהא שיעור אכילה, ובביאה בשלא שהא אינו מטמא בגדים. פרס, לשון פרוסה, ששיערהו בחצי ככר לעירוב דבעינן מזון ב' סעודות, ותנן התם [עירובין פ"ב ע"ב] חציה לבית המנוגע. פת חטין, אין שוהא בהן כפת שעורין. מיסב, שיהא בו שיעור [אכילה בהסיבה] ולא שיהא עומד והולך ובא, ששוהא באכילתו יותר. ואוכלה בליפתן, שנאכלת מהר. ואינו מטמא באוהל, המת, שום עצם בלא בשר עד שיהא שם שדרה שלימה, או גולגולת, או רוב בנינו או רוב מניינו. רביעית, לוג לנזי' לחייבו מלקות. גרוגרת, היא תאינה יבשה ובה שערו אוכל אדם לעניין הוצאת שבת, (כדכתוב) [כדתנן] המוציא [אוכלין כ]גרוגרת [שבת ע"ו ע"ב]. בעל הבית, חס על כליו ואם נקב כמוציא זית מצניע לאגוז, נקב כמוציא אגוז מצניע לרמונים, לפיכך [אף אם] ניקבו נטמא עד שניקב כרימון, והיינו שיעורן כרמון, אבל כלי האומן העומד לימכר טהור בנקב קטן, דיצא מתורת כלי. רוב שיעוריה כזית, אכילת חלב ודם ונותר פיגול וטמא ונבילה ובשר המת להאהיל ומגע נבילות. כל דבש, האמור בתורה דבש תמרים. במים, במי מקוה המכונסין [כל בשרו], משמע כל גופו ביחד. לשערו, לפסול בחציצה. וכדרב. דאמר' חציצה פוסל בשער. נימא אחת קשורה חוצצת, [דמצי להדוקה שפיר ואין המים נכנסין בקשר. שלש אינן חוצצות], דלא מהדקי שפיר ועיילי בה מיא. דבר תורה, הלכה למשה מסי' בתורה שבעל פה.
<h2>דף ו:</h2>
רובו, (רב שיעורו) [רוב שערו] אם יש דבר חוצץ, כגון דם יבש ודיו וטיט או שקשור רובו אחת [אחת]. ומקפיד עליו, שמצטער על ליכלוך זה שבראש. ושאינו מקפיד עליו, הוי כגופיה ואע"ג דהוי ברובו לא חייץ. וניגזור נמי על מיעוטו משום מיעוטו המקפיד. דדמו להדדי דהא (אינו מיעוטו הוא מקפיד) [מיעוט והא מיעוט]. הוא גופא גזירה, משום רובו המקפיד. כדאמרן, מחיצות הלכה למשה מסיני נינהו, כדאמרי' לר' יהודה הלכתא גמירי לה דמחיצות סוכה עשרה טפחים. תינח, מחיצה דהלכה למשה מסיני אליבא דר' יהודה דאמ' לעיל אמ' של כלים בחמשה טפחי', ולא מצי לאפוקי מחיצות עשרה טפחים מארון וכפרת דלית בהו אליביה [א]לא תמני ופלגא. אלא לר' מאיר, דאמ' כל האמות היו בינוניות וסליק חושבנא דארון וכפורת לעשרה טפחים כדפרשי', למה איצטריך הלכתא אליביה. לגוד, (דאמה) [דאמרי'] גוד אסיק מחיצתא. גוד משוך למעלה המחיצה, כדמתרגמינן משכו מגידו. ל"א גודו אילנא [דניאל ד'], כלומר חתוך המחיצות מלמטה והעלם למעלה. ולדופן עקומה, דאמ' דופן עקומה פחות מד'. ולבוד, כל פחות משלשה כלבוד דמי. שתים כהלכתן, שלימו' זו בצד זו כזה: ושלישית תיסגי בטפח. יש אם למסורת, יש עיקר לכתיבה, דמסורת היא מאבותינו שכן היה ראוי ליכתב. מקרא, אע"פ שבמכתב הפסוק חסר, לפי קרייתה שלימה מסרה לנו משה לידרש. בסכת בסכת בסוכות, בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' זה מלא. חד לגופיה, דל חד בסכת להצטוות מצות סוכה. אתאי הלכתא, דאמ' לעיל מחיצה הלכה למשה מסיני. וגרעיתיה לשלישית, למאן דילפינן לעשרה טפחים מקרא, לא איצטריך הלכתא אלא לגוד ולבוד ולדופן עקומה, (ולגועיה) [ולגרעיה] נמי להך דופן שלישית. ור' שמעון סבר וכו', דל חד לגופיה דלא דרשינן תחלות, שהראשון בסוכות תשבו שבעת ימים איצטריך לגופיה, שבא הכתוב לצות עלינו לעשות סוכה, ולא דרשינן ליה במנינא. וכל האזרח בישראל וגו', כי בסוכות הושבתי לא אצטריך שכבר שמענו מצות סוכה מן הראשון, אלא למניינא נכתבו, והרי כאן שלש, כל האזרח ישבו בסוכות משמע אחת, וכי בסכות הושבתי, שהוא מלא, שתים הרי כאן ג' דפנות לסוכה. סככא בעיא קרא, כלומר אחת מן המנין, שדינן לסככא ופשו ג' דפנות, ואע"ג דאמרינן דל חד קרא לגופיה, אכתי חד מן המנין בעיא [ל]סככא דמקרא ראשון חזינן ציווי מצות סוכה, ואכתי איצטריך לאשמועינן הלכות סוכה שיעשו סכך. ור' שמעו' סבר סככא לא בעיא קרא, דכי מפקינן חד לגופיה, בכוליה איתיא לסכך דעיקר סוכה הוא. (ואיכא דאמרי), דכולי עלמא יש אם למסורת, וסככה לא בעיא קרא, (רבנן סברי כי אתא הלכתא לגרע), [ו]דל חד לגופיה פשו להו ג', [רבנן סברי כי אתא הלכתא לגרע, ר' שמעון סבר] (ו)אתאי הלכתא להוסיף טפח מדופן רביעי. ודכולי עלמא (לשלש) [לגרע] ויש אם למסורת, ור' שמעון סבר דורשין תחלות, כלומר דורשין פסוק ראשון לענין הדפנות, ולא מדלינן מידי לגופיה והוו ליה ד' (אמות) [דפנות], ואתאי הלכתא לגרע הרביעית. ורבנן סברי אין דורשין תחלות לעניין הדפנות, אלא לגופיה מדלינן ליה, ופשו לה ג', ואתאי הלכתא גרעותיה לשלישית. דר' שמעון, דבעי שלש דפנות. מהכא וסוכה תהיה לצל יומם מחורב בזרם וממטר, ובפחות מג' דפנות שלימות לא הויא ניצל מזרם וממטר, ומן המקרא צריך ג' דפנות ואתא הלכתא והוסיף הרביעית בטפח. זרם מטר, כמו [זרם] מים עבר [חבקוק ג']. היכן מעמידו, לרבנן בעי. כנגד היוצא, לסוף אחת מדופני הסוכה אליבא דרבנן, ושתים כהלכתן כזה: \raster)60-,60-(="Z5(5" ואליבא דר' שמעון דבעי ג' כזה: \raster)60-,60-(="Z5(6".
<h2>דף ז.</h2>
כנגד ראש תור, כלומר יעבידנו כעין ראש תור שרחב מלאחריו כזה: "Z5(8" , דהשתא מינכר דלשום דופן. ואית דמפרשי ראש תור ראש שורה, כלומ' כנגד כל השורות שיהא נראה כאלו הוא דופן לזה ולזה, (הכי) [דאי] מוקים לה כנגד היוצא לא מינכר דלשום דופן עבידא, אלא מתחזי כמאן דנפיק מההיא שיהא נראה דופן לזה ולזה כזה: "Z5(8" , תור כדמתרגמינן [שמות כ"ח] תורא דמקף. בפחות מג', דכיון דלבוד דמי הוו להו (עשרים ו)ארבעה טפחים ואותה שחיקת הטפח יותר משלים למשהו, דהוי בציר מג' ומשום לבוד, והוי השתא רוב דופן מקורה, דהכשר סוכה שבעה טפחים ומשהו ורובו ככולו. כמבוי, שאין לו אלא ב' דפנות שלא כהלכתן אלא זו כנג' זו כמבוי מפולש כזה לכל רוח שירצה, דבד' רוחות מצי לאוקומ' כנגד היוצא. פס ארבעה, יתר ארבעה, רחבה טפחים שוחקין. מאי שנא התם, לעיל דמכשרת בטפח שוחק. דליכא דפנות כהלכתן, אלא כמבוי המפולש זה כנגד זה. ואינה ניתרת אלא בצורת פתח, זה הטפ' לא מעלה ולא מוריד, דבלאו הכי מתכשרא בצורת פתח. דהי מיניהו, דבעינן עביד או טפח או צורת פתח. וצריכא נמי צורת פתח, דמשמע דבעינן תרויהו. שתים כהלכתן, שמחזיקות ארכה של סוכה, ואמתני' דלעיל מהדר. וכן לשבת, שאם עומדת הסוכה בצידי רשות הרבים, ויש לה שתי דפנות כהלכתן יכול לטלטל בתוכה, באותה שבת שחלה בסוכות, דמגו דהויא דופן לענין סוכה, כלומר לקיים בה מצות סוכה, דחשבינן ליה אותו טפח כאלו הוא דופן שלם, וניתרת הסוכה בכך, הואי נמי דופן לענין שבת שיכול לטלטל בתוכה בשבת שבתוך החג, ואע"ג דיש בה פרוץ מרובה מעומד. דופן סוכה כדופן שבת, שיכול לעשות מחיצה [ל]שבת, כדאמרינן בפרק קמא דעירובין [ט"ז ע"ב] שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין לתוכה, ואם אין לה במה לחוץ מקיפין ג' חבלים וכו' מקיפין קנים וכו' ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים (כדרך שאסור גבי דופן שבת דאמרינן התם מקיפין) דאמרינן לבוד והויא לה מחיצה שלימה והויא כולו עומד. אלא בעומד מרובה על הפרוץ, שאם עשה מחיצה של נסרים שיש בהן רחב ארבעה אסור כשיש בין נסר לנסר כמלא נסר לגבי שבת, כדאמרינן בעירובין [ט"ז ע"א] כל שהן ג' ומג' עד ד' צריך שלא יהא בין זה לזה (פרק) פרוץ כמלאו. מה שאין, בסוכות לגבי (בש) דופן סוכה מותר, והא דאמרינן ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה ג' טפחים, הני מילי במחיצות קנים שאינן רחבים ולית בהן שום עומד, ואי לא מוקים להו בבציר משלש לא הויא כדופן (מידי עומד), אבל מנסרים לית לן בה אי הוה פרוץ מרובה על העומד, ואע"פ שהוא מזדקר כגדי בבת אחת, וכיון דנסרים רחבים עסקינן לא איכפת לן, אבל במחיצות קנים חיישינן. יתרה שבת דסוכה אסוכה, דאפי' שבת שחלה בסוכות אינו יכול לטלטל בתוכה. ולא אמרינן מגו, דהוי דופן כל ימות החול לענין סוכה, הויא דופן לענין שבת. שבת דעלמא, של כל השנה אשבת שחלה בסוכות, דשבת שחלה בחג מצי לטלטולי בהן סוכה, דאיכא למימר מגו, אבל בשבת דעלמא דליכא למימר מגו לא מצי לטלטולי בפרוץ מרובה על העומד. (או) [אי שבת] דעלמא, ניתני נמי במתניתין יתירה סוכה דעלמא דימות החול אסוכה דשבת שחלה בחג, דאלו סוכה דעלמא המפולשת כמבוי לא סגי להו בדופן שלישית בלחי, אלא בטפח שוחק כדאמרינן לעיל, אותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה, ואלו סוכה דשבת כיון דאיכא למימר מגו דהויא דופן לענין שבת, כגון במבוי הניתר בלחי גרידאי, הכי נמי חשבינן ליה דופן לגבי סוכה, ויוצא בו ידי חובתו בשבת שחלה להיות בחג. דהא מר הוא דאמ', סיכך על מבוי שיש לו לחי כשר, לענין סוכה, דמגו דהויא דופן לענין שבת הויא נמי דופן לענין סוכה דשבת (ומשום הכי יכול לטלטל בשבת). טפח שוחק, רחב. מקילתא לחמירתא אמרי', מגו דהויא דופן לענין סוכה, הויא נמי דופן לענין שבת, דאמ' (רבא) [רבה] וכן לשבת דמגו דהויא דופן לענין (שבת) סוכה דקילא הוא הויא נמי דופן לענין שבת דחמיר'. מחמירתא, דשבת. לקילתא, דסוכה. לא כל שכן, דאמרינן מגו דהויא דופן לענין שבת דסוכה, הויא נמי דופן לענין סוכה דעלמא, ואי הכי לא איצטריך למתני במתני'.
<h2>דף ז:</h2>
פסי ביראות, דתנן בעירובין [י"ז ע"ב] עושין פסי' ביראו', שתקנו חכמים לעשות בהן פסין סביב לבור שברשות הרבים כדי לדלות ממנו בשבת, דסתם בור עמוק עשרה טפחים והוי רשות היחיד, ואסור לדלות מתוכו לרשות הרבים, דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכך הוצרך תיקון חכמים משום בהמות של עולי רגלים שיוכלו לדלות [מבורות] שברשות הרבים להשקות בהמתם, הכי מפורש במסכת עירובין [כ' ע"ב], אם סיכך על גבי (עשרים) [אותן] פסי ביראות כשירה בסוכה דשבת, דמגו דהויא דופן לענין [שבת הויא דופן ל]סוכה דשבת, אבל סוכה דעלמא לא הויא כשירה בהכי דהא ליכא שום דופן, ואנן בעינן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. וצריכה, כל הני תלת מילי (דרבא) [דרבה]. דליכא ב' מחיצות, אלא פסין. שם ארבע מחיצות, ארבע פסין שמתירין כארבע מחיצות. ה"ג ואי אשמעינן (מינה) הני תרתי, מבוי וביראות, אהכי אמרינן דמגו דהויא דופן לענין שבת הויא נמי לענין סוכה. מחמירות', דשבת. לקילתא, דסוכה. אבל, הא אמרינן וכן לשבת, דהויא מקילתא (לחבירתא) [לחמירתא], מסוכות לשבת. אימא לא, אמרינן מגו. ותמיהה, ולימא הך וכן לשבת דהויא מקילתא לחימרת', ואנן ידעינן הנך דמבוי ובור דהוא מחמירתא לקילתא לא כל שכן. חמתא מחמת סכך, כלומר להכי פסולה ברוב חמה היכא (מחמתא) [דחמתה] אתי מחמת סכך, דבעינן סכך עב (ולא מחמת סכך עב). ולא מחמת דפנות, דאע"ג דקלישי דפנות והוי חמתה מרובה מצלתן, כיון דסכך עב כשרה. אף מחמת דפנות, דאי הוי מחמת דפנות חמתה מרובה מצלתה פסולה, דבעינן דפנות עבות. פרכת מחיצה היא, דכתו' והבדילה הפרכת לכם [שמות כ"ו]. אלמא, בעינן דפנות עבות (הסכך) [כסכך]. דליכוף ביה פורתא, כשהיא פרוסה, ואינה פרוסה כולה, אלא כופף בשפתה העליונה, משום הכי כתוב וסכות, ולא משום דקרי ליה מחיצה דכפרת לסכך. ר' יאשיה, הא דאמרן דבעי עבות כדירת קבע. ד' על ד', הוי דירת קבע. מדקא מכשר ר' יהודה בגבוהה, אלמא דקבעי דפנות (ו)חזקות כדתרצינן בגמרא בשמעתא קמיתא [ב' ע"א] אליבא דרבא אין אדם עושה דירתו עראי למעלה (מג') [מכ']. כהלכתן, דהשתא הוי דירת קבע. ורבן גמליאל פוסל, דדירת קבע בעינן וליכא. ב"ש פוסלין, לשאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, אלמא דבעינן דירת קבע. צריף, (הוצות בלעז) [של הוצין], ושל ערבה היא, ואין לה גג אלא עגולה הוא, וראשו של מעלה מגיע עד לארץ. שסמכה לכותל, שסמך ראש נסרים על הכותל למעלה, ואין לה גג, ולפי שאין לה גג אינה קבועה. כשובך, עגולה ויש לה גג, אבל אין לה זויות ואינה קבועה. ה"ג אמ' ר' יוחנן סוכה העשויה ככבשן, כלומר עגולה. אם יש בהיקיפה, כל כך. פסולה, והשתא קא מתמה תלמודא ר' יוחנן דקא יהיב כל כך כי האי שיעורה רבא, כמאן אמרה לשמעתיה. כר', כלומר כר' דלא אשכחן תנא דקא מטפיי על שיעוריה, ור' לא קבעי אלא ד' על ד'. מכדי גברי באמתא יתיב, דבציר מאמתא לא מצי איניש למיתב, האי מקשה סבר דמאי דבעי ר' ארבעה על ארבעה לא שנא עגולות ולא שנא מרובעות, ומשום הכי קא פריך, כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח על טפח, ונפקא לן מהאי קרא במסכת עירובין [י"ד ע"א] ויעש את הים מוצק עשר באמה וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב, דכיון דלא בעי ר' אלא ארבעה על ארבעה מצי לאקופינהו בחוט של י"ב אמות, אלמא דר' לא קבעי אלא (מושל) [מושב] של שנים עשר בני אדם ור' יוחנן אמאי קא בעי עשרים וארבע. ומתרץ תלמודה הני... סגיא בעגולא, כלומר אותן ארבעה על ארבעה דקא בעי ר' אלמלא היו עגולות, ודאי מצי לאקופינהו בשנים עשר בני אדם כדקאמ', אלא ר' מרובעות קא בעי להו, וצריך בהיקיפן טפי. והשתא קא מתמה, מכדי כמה הוי היקף המרובע יותר על המוקף דעיגול רביע. (בשס).
<h2>דף ח.</h2>
בשתסר סגיא, כלומר מרובע כמה הוי כולו שוה, (וזה) דכי מדדת ליה מכל צדדיו, נמצאת אתה אומר דכי מקפת ליה ארבע רוחותיו, משכחת ליה בכל רוח ורוח ד' אמות, היינו לארבע רוחות שיתסר אמין, אבל עיגול לא הוי שוה בכל צדדיו דלא משכחת ליה ד' על ד' אלא באמצעותו, ואפילו מוקמה למלתיה דר' בריבועא לא משכחת ליה אלא שתסר ור' יוחנן אליבא דמאן קאמ' למלתיה. הני מילי, דאין מרובע יתר על העיגול אלא רבועא בעיגולא דנפק מגו רבועא, כלומר כשתרצה לעגול עגול של ארבע על ארבע בריבוע של ארבע על ארבע, כגון זה: \raster)]7-,]7-(="Z5(9" אין (תקיף) [היקף] הריבוע שמבחוץ יותר על העיגול שבפנים. אבל ריבועא דנפיק מגו עיגולא, כגון האך סוכה, דעגולא, ובעינן (לארבעה) לרבעה בגוה ארבעה על ארבעה, איצטריך ד(ל)הויה עיגול יותר על מדת הריבוע יותר מרבוע כזה: \raster)[0-,[0-(="Z5]0b" השתא קא מתמה מאי טעמא (אמת) אמרת דריבועא דנפיק מגו עיגולא בעינן ליהוי העיגול יותר מרבוע, משום מורשא דקרנתא דרבועא שבולטין כאן וכאן יותר מאורך ורוחב הריבוע, וצריך שיהא העיגול רחב כל כך כדי אלכסונן של רבוע, משום דעיגול אין לו אלכסן השתא אימא כמה הוי מדת אלכסון של ארבע על ארבע מרובעות. מכדי, הא קאמ' לן כל אמתא בריבועא וכו', נמצאת אתה אומר לד' אמות על ד' אמות הוי אלכסונן שמונה חומשין, דהיינו אמה וג' חומשין, אלמא דצריך שתהא אותה סוכה עגולה רחבה ה' אמות ושלשה חומשין עגולות, ולא מצי לאקופינהו בבציר מי"ז אמות בציר חומשא, ואכתי לא מטא לשיעורא דר' יוחנן. לא דק, כלומר לא דייק ר' יוחנן כל כך בשיעור דר', ומשום הכי הרבה שיעורו כל כך, ולעולם אליבא דר' קא נסיב ר' יוחנן למלתיה. השתא קא פריך ליה אימר, דמצית אמרת דר' יוחנן לא דק פורתא, אלו לא טעה אלא מעט. כולי האי מי אמרינן, היכא דטעה כל כך כולי האי, דקא מוסיף ז' אמות וחומש מי אמרינן לא דק. מר קשישא, קא שביק כולי האי שיטתא דלעיל כר', מדקא מודה דרבועא דנפיק מגו עיגולא קא מיירינן, והשתא אמ' דהלכתא גברי בתרי אמתא יתבי, והשתא קא בעי תלמודא כמה הוי שיעור' דר' יוחנן דבעי מקום עשרים וארבעה בני אדם. שתסר, אמהתא דהיינו לכל גברי תרי אמות, אכתי לא מטו שיעוריה דר' יוחנן לשיעוריה דר', דאנן אמרינ' לעיל דכי מקפת שיעוריה דר' דאיצטריך לן חוט של י"ז אמות נכי חומשא. היינו דלא דק, כלומר כיון דליכא בין שיעוריה דר' לשיעוריה דר' יוח' אמתא שלימתא, לא דק ר' יוחנן בהנהו ארבעה חומשין. והשתא קא פריך תלמודא, אימר דמצית אמרת דר' יוחנן לא דק במלתיה דר' לחומרא, כגון דשיעורא דר' זוטר מדר' יוחנן, דר' קא מכשר סוכה בשיעורא זוטא, ואתא ר' יוחנן והחמיר על שיעוריה דר' ואוסיף עליה פורתא, התם מצית לתרוצי דר' יוחנן לא דק בשעוריה דר', אבל הכא דר' קא מפרש בשיעור סוכה דלא קא מכשר עד שיעורא רבה, ואתא ר' יוחנן ומכשיר בשיעורא זוטא, דהשתא קא מכשי' סוכה פסולה לאו כל כמיניה דר' יוחנן לאתויי עלמא לידי תקלה, כגון הכא דר' לא קא שרי סוכה עגולה אלא אם יש בהיקפה שבעה עשר אמות חסר חומש, ואתא ר' יוחנן להקל וקא שרי ליה בששה עשר לא שמעינן מיניה. לעולם גברא באמתא יתיב, והוו ליה כ"ד אמות. ור' יוחנן מקום גברי לא קא חשיב, דר' יוחנן לא בעי מקום ישיבת כ"ד בני אדם תוך הדפנות אלא סביב לדפנות מבחוץ, דעד השתא דסבירא לן גברי בגו סוכה הוו יתבי הוה היקפה כ"ד וחללה שמונה אמות, (וכדי) וכי מדלינן מקום גברי אימעיט חלל הדפנות אמה לכל רוח, דישיבתו של אדם אמה, ונמצא חלל הסוכה שש על שש, והקיפה של חלל שמונה עשר. דייני דקיסרי, אתוי לתרוצי מילתיה דר' יוחנן. עיגולא מגו ריבעא, כלומר שעושין עיגול בתוך הריבוע יתר עליו המרובע רביע ותו לא, משום דלא מפקינן מינה אלא מורשה דקרנתא.
<h2>דף ח:</h2>
ריבועא מגו עיגולא פלגא, כלומר כשעושין ד' אמות מרובעות תוך העיגול, יתר העיגול על הריבוע חצי היקף של ריבועא, דהיקף של ארבע אמות עולה לששה עשר וחצי של י"ו אמה, גדל העיגול עליו דהיינו שמונה אמות, והן הן עשרים וארבע אמות דנקיט ר' יוחנן. דלא הוה שיעורא כולי האי, מן העיגול יתר על הרבוע אלא לכל אמתא תרי חומשי, כדאמרן מורשא דקרנתא. שתי סוכות של יוצרים, קדרים. זו [לפנים] מזו, בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו, ובחיצונה עושה מלאכתו ומוציא קדרותיו למכור. הפנימית אינה סוכה, דחיצונה הויא בית שער לפנימית, ופנימית כבית, ואין דרך סוכה לעשות לה בית שער, ואינה נראית כסוכה, ובית שער מתחזיא כסוכה. ופטורה מן המזוזה, כדאמרינן במסכת יומא [י' ע"ב] סוכת החג בחג ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין. ותהוי חיצונה בית שער לפנימית, דאמר במסכת מנחות בפ' הקומץ [ל"ג ע"ב] אכסדרא ומרפסת חייבין במזוזה מדרבנן. ומשני משום דלא קבעה, אות' פנימית אינה קבועה לדירה, שאינה עשויה להשתמש, וכיון דלא קביעא לא חשבי רבנן בית שער שלה דליהוי חייב במזוזה. סוכת גוים, כגון שעשאוה לטייל. סוכת בהמה, דיר. ה"ג אמ' רב הונא והוא שעשאה לצל, כלומר שלשם צל עשויה, דכיון דלשם צל עשאוה אע"פ דלאו לשם סוכה עשויה, כשירה. ולא גרסינן מאי הלכתא, דכי לא הוה ידע מאי הלכות סוכה. סוכת רועים, שעושין בשדות לשמור בהמות. סוכת קייצים, שלאחר שנתיבשו קוצצין אותן בעיגול וכובשין אותן במעצד. ולא גרסי' נמי הכא מאי הלכתא. להך תנא דאלימא ליה גנב"ך, (דלעדים) [דעדיף] ליה כח דסוכת גנב"ך משום דקביעי. תנא מכל מקום לאתויי רקב"ש שהוא תפל משום דלא קביעי. רקב"ש, ישראל נינהו. כותין פטורין מן הסוכה אינהו אחזוק בדאורית'. גנב"ך, פי' גוים נשים בהמה כותים, רקב"ש, רועים קייצים בורגנים שומרי פירות.
<h2>דף ט.</h2>
סוכה (ישרא) ישנה, שלא עשאה לשם חג. בית שמאי פוסלין, דסוכה לשם חג בעינן. וב"ה מכשירין, דלא בעינן עשייה לשמה, והכא ליכא תעשה ולא מן העשוי דהא עשייה לשם סוכה, דהיכא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, כגון שעשאה בתוך ביתו דלא לשם סוכה עבידא, אי נמי חוטט בגדיש. היכא (דאיכא) שעשאה בתוך שלשים לפני החג מסתמא כשירה הוא דשלשים יום לפני החג דורשין בהלכות חג [פסחים ו' ע"א], וכל העם מכי שמע הדרשה, כולן עסוקין בעסקי החג ובהלכתא, וזה שעשה סוכה בתוך ל' מסתמא [לשם] חג עשאה וכשרה. אי נמי עשאה לשם חג קודם שלשים יום דשמעינן ליה דלשם חג עשאה, אפילו ב"ש מודו דכשירה היא. מאי טעמא דב"ש, דפסלי סוכ' שאינה עשויה לשם חג. חג הסוכות, לשם חג עשויה לסוכות (תל). ה"ג חג הסוכות, מקיש סוכה לקרבן חגיגה, עד שיזרק דמה אף עצי סוכה כל ז'. ותניא, נמי בהדיא. ר' יהודה בן בתירא וכו', מקיש סוכות לחגיגה, מה חגיגה אסורא בהנאה קודם זריקה, שאחר שקראה שלמים אסורא לאכול עד שיזרוק דמה. אף סוכה, כל שבעה [אסורה] בהנאה כל שבעת ימי החג. ובית שמאי נמי, אפקוה לסוכה העשויה לשם חג, איבעי לההוא דר' יהודה, קושיא הוא. עשה סוכה בחג, שאם נאנס מערב יום טוב ולא עשאה, ולא ישב שם ביו' ראשון, עושה אותה בחולו של מועד ויוצא בה ידי חובתו. כר' אליעזר, דאמ' בפרק (ראשון) [הישן (כ"ז ע"ב)] אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וב"ה, דלא בעי עשייה לשמה, לית להו הא דר' יהודה (בסוכה). עשאה, לציצית. מן הקוצין, חוטין היוצאין מן הבגד דדרך קוצין היוצאין הגדר, וקורין אותו בלע"ז במלאלון. גרדין, פיליירא, שהנשים כשהן תופרות וצריכות לחוטין סותרות חתיכה של בגד ומושכות החוטין של בגד ערב, ונשארין חוטין של שתי, והכי מוכח בבכורות [ח' ע"ב] דגרדיין פיליירא דאמר' התם כריכו לי גרדי. ומן הנימין, אותן חוטין שמניחין בסוף האריגה וקוצצין אותן, וקורין פורימיש, ואינו עושה מהן ציצית שלא נחתכו לשם ציצית. סיסין, פקעות. כשרים, דהנחתן לשמה. אף (ציצין) [סיסין] פסולה, דבעי טויה לשמה. ההוא, חג הסוכות תעשה לך. למעוטי גזולה, דמשמע לך משלך. התם נמי, גבי גדילים תעשה לך למעוטי גזולה. התם, נמי גבי ציצית. כתוב קרא אחרינא, אותו חג הסוכות למיעוטי גזולה.
<h2>דף ט:</h2>
לא שנו, דסוכה תחת אילן פסולה, אלא דצלתו מרובה מחמתו, דאילן הוי סכך פסול באפיה נפשיה, והוו ליה שני סככין זה תחת זה (אבל אם). חמתו מרובה מצלתו, אמאי כשרה, הא מצטרף סכך פסול דענפי אילן (ה)מחוברין נינהו בהדי סכך כשר דסוכה. בשחבטן, שחבט ענפי אילן ועירבן עם הסכך כשר, כיון דחמתו של אילן מרובה מצלתו, והסכך כשר מרבה עליהן בטל ליה סכך פסול ברוב. אם לא חבטן ליה, סכך פסול בפני עצמו, וכשר בפני עצמו ולא בטל. ואית דאמרי בשחבטן שקצצן, ולאו מילתא היא דחיבוט לאו לשון קציצה הוא. מאי למימרא, דכשירה היא, פשיטא דבטיל ברוב. תנינא, במיתני' דידן. הדלה עליה, כלומר העלה את הדלעת וסככ'. קיסום, עשב הגדל אצל הגדרים עד שמדלין אותו כגפן, ולועזין אילדא. אילימא בשלא חבטן, עסיקינן אמאי כשרה, כי הוי סכך כשרה (ממנה) [מרובה] מהן הא מצטרף וכו'. אלא לאו דחבטן, וקתני כשרה אלמא דלא גזרינן חבטן אטו לא חבטן. סוכה על גבי סוכה, כגון שעשה מחיצה וסיככה, וחזר ועשה מחיצות אחרות וסכך עליה, תחתונה פסול משום סוכה תחת סוכה. ר' יהודה אומר וכו', מפרש בגמרא. ולא סוכה שתחת אילן, ושבבית דסוכה גרידא כתוב בקרא והני מילי מסוכה גרידתא, וקא מהדר תלמודא, ולא (מסוכה) [בסוכה] שתחת הסוכה אדרבה וכו'. תחתונה חמתה מרובה מצלתה, דסוכה התחתונה לא חשיב סכך, והני כשירות דליכא אלא סכך העליון, ומצי למפק תרויהו ידי חובתו. תרויהו, צילתן מרובה מחמתן, משום הכי תחתונה פסולה משום סוכה בתוך סוכה, ועליונה פסולה דגבוהה טפי.
<h2>דף י.</h2>
התחתונה, [צלתה מרובה מחמתה] ולמעלה עליונה חמתה מרובה מצלתה, ומשום הכי מכשרת לתחתונה. נגזור, על התחתונה דלהוי פסולה דזימנין דאתי לאכשורי תחתונה, אף כשהעליונה למעלה מעשרי' דהשתא הוי סכך פסול בהדי סכך כשר, קמ"ל ר' ירמיה דלא גזרינן, כך שמעתי ממורי. אליבא דתנא, (קמ) דפסיל סוכה (כמה יהא). בין סוכה, עליונה לסוכה שתחת הסוכה, דעליונה יהא חשובה סוכה. ותפסל תחתונה משום סוכה שתחת סוכה. שכן, אהלי טומאה טפח, במסכת ברכות [י"ט ע"ב] קבר שיש בו אויר טפח הוי אהל חשוב, ועומדת טומאה במקומה, ואם לאו בוקעת ועולה דהויא טומאה רצוצה, דחשיב אהל טפח, אבל פחות מטפח לא הוי חשוב סכך עליון בפני עצמו. חשוב וכו', וכוליה חד סכך הוא וכשרה. לא מצינו מקום חשוב פחות מארבעה, כדאשכחן גבי עירובין חלון שבין שתי חצירות (יש בו) [פחות מ]ד' על ד' מערבין שנים [(עירובין ע"ו ע"א), וכן אמרו ו]גבי שבת (נמי) מקום שאי' בו ד' על ד' [טפחים] מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו [שבת ח' ע"ב]. הכי גרסי' ושמואל אומר עשרה מאי טעמא וכו' בהכשרה, דסוכה גבוהה עשרה טפחי' כשרה. כך פסולה, דלא פסיל עילאה לתתאה, עד דתהוי י' טפחים בנתים. תנן ר' יהודה אומר [וכו'] דיורין ממש, והכי קאמ' ר' יהודה אם אין דיורין בעליונה התחתונה פסולה. אטו דיורין מי גרמי, וכי בני אדם הדרין שם גורמין לה להפסל או להכשר. אלא מאי דיורין, דקאמ' ר' יהודה הכי קא בעי למיתני אם העליונה [אינה] ראויה לדירה דאינה עשרה, התחתונה כשרה משום דעליונה כמאן דליתא דמיא, והתחתונה לא הויא סוכה בתוך סוכה. והשתא קא דייק תלמודא, מדקא מכשר ר' יהודה לתחתונה היכא דעליונה לא גבוהה עשרה, מכלל דתנא קמא דפליג עליה, סבר אע"ג דעליונה לא גבוהה עשרה הויא התחתונה פסולה, וקיימא לן הלכה כדברי חכמים דפליגי עליה דר' יהו', משום דיחיד ורבים הלכה כרבים, ושמואל ה[י]כי מוקים למלתיה אליבא דר' יהודה דלית הלכתא כותיה. ומתרץ תלמודא אליבא דשמואל, כי אתא רב דימי [אמר] אמרי' במערבא, כלומר במערבא מתרצי האי דאמ' ר' יהודה אם אין דיורין בעליונה הכי קא בעי למימר, אם סכוך התחתונה רעועה כל כך שאינה יכולה [לקבל] כרים וכסתות של עליונה, התחתונה כשרה, דלעליונה לאו סוכה הוא, הואיל ולא ניחא תשמישתא וכמאן דליתא דמיא, והיינו כשמואל דאמ' שמואל אם העליונה כשירה פוסלת את התחתונה (והשתא העליונה הוה רעועה ודחיא שפסולה היא התחתונה כשרה). ופריך תלמודא, איכא למפרך לדשמואל דאמ' ר' יהודה דאם אינה יכולה לעמוד וכו', מכלל דתנא קמא דפליג עליה דר' יהודה, סבר אע"ג דתחתונה אינה יכולה לקבל פסולה. איכא ביניהו, כגון דיכולה לקבל על ידי הדחק. והכי קאמ' תנא קמא אע"ג דאינה יכולה לקבל אלא על ידי הדחק הויא פסולה, דאיכא בעליונה צד כשרות דמצי לאשמושי בה על ידי הדחק, ואתא ר' יהודה למימר הואיל ואינה יכולה לקבל יפה הויא כשירה, הואיל ושמושה דעליונה דחוק. מאן דמפרשי להא מלתא בשטה זו, לא סבירא להו דשמואל עשרה נסיב מלתיה אליבא דתנא קמא, אלא שמוע' קאמ' מלתיה בשמיה, ופרכינן ליה ממתני כדפרש. ויש דמפרשי דשמואל אליבא דתנא קמא נקיט מלתיה, והכי פריך לשמואל, מכלל דתנא קמא דר' יהודה סבר אע"ג דלית ליה עשרה טפחים, ותיובתא דשמואל אליבא דתנא קמא בעי', ומתרץ כי אתא ר' דימי פירק אליבא דשמואל אמרי במערבא וכו', ושאין בסכך התחתון כדי לקבל כרים וכסתות של עליונה התחתונה כשרה, כיון דאין לעליונה מקום ליתן בו כרים וכסתות ליתא חשובה, והתחתונה כשרה, דחדא סוכה היא. מכלל דתנא קמא וכו', והא חדא סוכה היא ואמאי תפסל תחתונה. איכא ביניהו וכו'. לר' יהודה כשרה התחתונה דחדא סוכה היא, הואיל ואינה יכולה לקבל יפה לתנא קמא פסולה התחתונה דכיון דמקבלתן על ידי הדחק, לא חדא סוכה היא. וכך שמעתי.
מפני הנשר, שלא יהו העלין נושרין בקערה. קינופות, מפרש בגמרא [י"א ע"א] ארבע פסין נועצין על גבי מטתו, שנים לרגליו ושנים לראשותיו ומטילין ב' קנים על גביהן ופורסין סדין עליהן ויש לה גג, והויא כסוכה שתחת הסוכה ופסולה ולהכי אקרי קנוף, דאית ביה סימן ארבע מחיצות כקינוף. נקליטין, ב' פסין קבועין לשני ראשי מראשותיו באמצע הראשון, אחד למראשיה ואחד לרגליה, ונותנין קנה על גביהן לפרוס עליו סדין, ולהכי כשירה דאין לה טפח ולא מחיצה. לא שנו, דפסולה היא, אלא דשויא סכך להני. מפני הנשר, דלא לשם סוכה והוה ליה כב' סככין. אבל, אם פרס סדין כדי לנאותה את הסוכה כשרה. לימא מסייע ליה, לרב חסדא דלנאותה כשרה. סיככה כהלכתה, צלתה מרובה מחמתה. קרמי, יריעות. פרכילי, אשכולות. עטרות, חטין שראשי השבלים היינו עטרותם. יינות ושמנים, כוסות מלאו' יין ושמן. לישנא אחרינא שתולין יין קרוש הבא משניר כדאמרי' לקמן [י"ב ע"א]. סילתות, עוגות.
<h2>דף י:</h2>
ואם התנה עליהן, להסתפק מהן בתוך החג. הכל לפי תנאו, שאמ' בשעת עיטורה, איני בודל מהן כל עיקר בין השמשות שבעה, דלאו אבין השמשות חל איסור מוקצה עליהן, ותו לא חייל עלייהו וכן הלכה. קתני מיהא עטרה בקרמין אלמא דלנאותה כשר. ה"ג דלמא מן הצד, ולא גרסי' אתמר, דאתמר לא לימא אלא במילי דאימוריין, כלומר מיהא לא תסייעה דדלמא הך מתניתא דקתני יכול לעטרה בקרמין (הכי גרסינן דילמא). מן הצד, דיכול (לעטרה בקרמין) לפורסן בהדי סדין, דליכא למימר כשתי סככין, אבל למעלה אימא לך דפסולה. נויי סוכה, כגון קרמין וסדינין שפורסן למטה מן הסכך. אין ממעטין, אותה להכשירה, והכי נמי אם היתה גבוהה עשרה טפחים ופרס סדין למטה מסכך אינו ממעטה כדי לפוסלה, ומדהכא ליכא לסיועיה לרב חסדא, דמצי לדחוייה דהא נויי סוכה דקאמ', לא בקרמין וסדינין אלא בנויי יינות ושמנים ושאר דלעיל [ד]לא [הוי] סכך כלל, אבל סדינין דדמו [ל]סכך אימא לא ומהכא ליכא ראיה. אשתמיט, את כותנתיה הוכשרה במים כותנתו. ושטחה אמטללתא, פרסא על גבי הסוכה לנגבה. דלא לימרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה, ואמרינן לקמן במתני' כל דבר שמקבל טומאה אין מסככין בו. אמ' ליה והא חזו דרטיבא, ששרויה היא במים וממילא ידעינן דלאו לשם סוכה עשה, אלא לנגבה. לכשיבשה, לכשהיא נגובה ויבישה אמרתי שתקחנה משם. נויי סוכה, כגון קרמין וסדינין. המופלגין, מן הסוכה ארבעה וצלתה מרובה מחמתה. רב נחמן אמ' כשירה, דנויי לא חשיב אוהלא דבטילי לגבה. רב חסדא אמ' פסולה, דכיון דמופלגין ממנה הוו לה כב' אוהלים. אגנינא, השכיבם והיו ישנים בסוכה שנויה וכו', דאנהו פסלו לה, ואינהו מכשרה. הדריתו, משמעתים דפסליתו לסוכה שנויה מופלגין הימנה. שלוחי מצוה אנן, שהיו (ישנים) [הולכים] ללמוד תורה. לישנא אחרינ' לפדיון שבויים. ופטרינן, דאמרינן לקמן [כ"ה ע"א] שליחי מצוה פטורין מן הסוכה משום העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואע"ג דהשתא לא הוו עסקו כלל כל זמן שעומדין שם חשבינן להו דעסקין במצוה. מותר לישון וכו', דלא חשיב אהל. כילה, יריעה פרוסה סביב למטה. ואפילו יש לה גג, רבותא קמ"ל דגגות שלהן לא היו משופעין אלא בשוה, מפני שעקר דירתו בגגות, וסתם כילה אין לה גג אלא משופע, ואהכי נקט ואמ' אפילו יש לה גג גמור שאינה כשאר כילות. והוא שאינה גבוהה עשרה, טפחים דבציר מהני לא הוי אוהלא. לא יצא ידי חובתו, דשני אוהלים נינהו. הא תרגומא שמואל, לקמן בפרק הישן [כ' ע"ב]. במטה גבוהה עשרה, טפחים עסקינן, דאהל חשוב הוא. והא לא קתני, עלה בבריתא הכי דגבוהה עשרה עסקינן, דקתני עלה בבריתא נקליטין שנים וכו'. מכלל דקינופות אע"ג דלא גבוה עשרה, טפחים פסולין, דבאותו ענין דמכשר (ב"ש) בנקליטין פסל בקינופות, ובנקליטין מכשר בשאין גבוהין עשרה טפחים, והכי נמי דאסר בקינופות בדלא גבוהי עשרה, אלמא דפחות עשרה עסיקינן, (ודקא) וקשיא לשמואל דמכשר לישן בכילה שאינה גבוהה עשרה, והכא חזינן דבקינופות דהוו בסוכה אוסר ואע"ג דאינן גבוהין עשרה טפחים. ומתריץ, שאני קינופות דהכי פסלי בפחות מעשרה, דקביעי (אל), אבל לא קביע' (ו)כשירה היא בפחות מעשרה. אמ' שמואל, לעיל דלא מיפסלא תתאה עד דאיכא (וכיון) עשרה בין סוכה לסוכה. התם (דלא פסלה) [דלמפסלא] וכו', התם נמי סוכה שתחת הסוכה בעינן דתהוי עליונה גבוהה עשרה טפחים, דכי פסלה לתחתאה משום סוכה [שתחת הסוכה] פסלינן לה, דלהכי מפסלא דבעינן דתהוי עליונה סוכה גמורה, אבל הכא גבי קינופות לא פסלינן משום סוכה [שתחת הסוכה] אלא משום דקא עביד אוהלא פסול, ונמצא שאינו יושב בסוכה אלא באהל פסול, בציר מעשרה הוי אוהלא כיון דקביעא ופסולה. הישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה, דאין הגון שיהא רואה עצמו ערום ומזכיר שם שמים, משום שנ' לא יראה בך ערות דבר. והרוחץ בגיגית מוציא ראשו חוץ לגיגית ומברך ברכת המוציא וברכת היין ומזמן, משום דלא קביעא ולא גבוהה עשרה. לישנא אחרינן, שמעינן נהי דבבית לא יוציא ראשו חוץ לחלון, כי הוי ערום ויקרא קרית שמע דאמרינן דראשו שיך בתר רובו גופו. מיהו בכילה לא חשיבה, לא אמרינן אלא כבתר מטתו דמי וכשרה. כשגבוה עשרה, דהשתא חשיבא הויא כבית, ובבית אסור למיעבד כי האי גוונא, כדאמרינן בסמוך דמקום חשוב הוא שיך ראשיה בתר גופיה. הכי נמי מסתברא, דבגבוהה עשרה קא מיירי דחשיבא כבית, דאי לא אמ' שמואל דערום אינו יכול להוציא ראשו חוץ לכילה אלא בגבוה עשרה.
<h2>דף יא.</h2>
הא דקתני ובבית אע"ג דלא גבוהה עשרה, פיסוק הלכה היא, ולומר לך דאע"ג דאוקימנא להך דכילה כשגבוה עשרה, (מ)כילה דבית גופיה אע"ג דלא גבוהה עשרה, כיון דקביעה חשיבה היא, ולא מצי ערום להוציא ראשו חוצה לו ויקרא ק"ש, דלא גרעא מקינופות דאמרן לעיל דאע"ג דאין בגובהן [עשרה] חשוב אוהל דניזול בתר קביעותא, אבל כילה דלא קביעא לא חשבה בבציר מי' בגבוהה כ"ש. כילת חתנים, חופה לפי שאין לה גג כדמפרשינן לעיל דסתם כילה אין לה גג גמור, אלא משופע ולא חשיב. לא יצא ידי חובתו, אלמא דחשיב אהל דהוה ליה אהל בתוך אהל. הא, גבוהה עשרה אע"ג דלית ליה גג חשיבו אוהלא ופסולה משום אהל [בתוך] אהל, ותיובתא דשמואל דמכשר כילת חתנים אע"ג דגביהי עשרה. דקביעי, אבל כילה לא קביעא. ליהוי כקינופות, דקביעי, וליפסלן בסוכה בבציר מעשרה, ומשני לגבי קינופות לא חשיבי נקליטין, כלומר דלא אלימא להו קבעותן לגבי קביעות קינופות לדונם כמותן דליהוי חשיבי בבציר מעשרה גבוה, מדלית ליה גג. כמאן כר' יהודה, דאמ' לעיל בפר"ק דסוכה [ז' ע"א] דירת קבע בעינן, ושמעינן ליה דאמ' דלא אתי אהל ארעי כגון האי דכילה ומבטל אהל קבע דסוכה. והיכא איתמר דלא אתי וכו' לר' יהודה. דתנן, בפרק הישן [כ"א ע"ב] תחת המטה בסוכה. בפני הזקנים, ולא מיחו בידם מפני שני אוהלים. ולימא הלכתא כר' יהודה, כלומר מה לי להאריך דרישתו כוליה, לימא הלכה כר' יהודה, ושמעינן מינה כילה אע"ג דגבוהה עשרה ויש לה גג דהוי אהל עראי לגבי סוכה, ולא בטיל אהל קבע דסוכה. הני מילי, דלא פסיל אהל ארעי לסוכה, כגון מטה דלגבה עשוי, לישן בגווה ולא עבידא לישן תחתיה הילכך לא חשיב אהל, והישן תחתיה בסוכה יצא דלא הוי אהל תחתה. אכל כילה, דעשויה לישב ולשכב בה, אימא דחשיב אוהלא בסוכה, והישן בה [כשהיא] גבוה עשרה טפחים ויש לה גג דהוי אוהלא, ולא אמרינן דסבירא ליה לר' יהודה דלא אתי אהל וכו'. קמ"ל, כי אשמעינן בהדיא כילה וכר' יהודה, דטעמא דר' יהודה משום דלא אתי וכו'. לא שנא כילה ולא שנא מטה, דכולהו אהל עראי נינהו.
הדלה עליה וכו' פסולה, דהוה ליה מחובר, מה גורן הוי תלוש אף כל הוי תלוש. ואם היה, [סכך] כשר מרובה מהן כשירה, וכדאוקי' לעיל בשחבטן, דבטיל אגב סכך כשר. (אף) [או] שקצצן, לאחר שהדלן על הסוכה דהשתא תלושין נינהו. כל דבר המקבל טומאה, שראוי לקבל שום טומאה. ואין גידולו מן הארץ, [כגון עורות בהמה] דנהי דגדולי קרקע, גדולו אינן מן הארץ דלא איקרי מידי גדולו מן הארץ, אלא דבר הגדל לשנים מן הארץ, ירקות ואילנות, אבל בהמה לא אע"ג דאתברא מן הארץ, כדכתוב [בראשית א'] ותוצא הארץ, לא איקרו אלא גדולי שגדלים וחיים ממה שיוצא מן הארץ. ובבב' מציע' בהשוכר [פ"ט ע"א] מוכח מלתא כדפרש', כדבעי דבר שגידולו מן הארץ ואמעטו חלב שאין מלאכתן בדבר שגידולו מן הארץ, ואע"ג דמלאכתן בגידולי קרקע כ"ש ממורי. ובגמרא מפרש מנא הני מילי דאין מסככין בדבר המקבל טומאה וכו'. יתיב רב יוסף קמי דרב הונא ויתיב וקאמ' או שקצצן כשרה אמ' רב צריך לנענע, (לאחר שקצצן) ורבותינו פרשו ביתיב וקאמ', דקאמ' רב על מתניתין דקתני או שקצצן כשרה, אמ' רב צריך לנענע לאחר שקצצן לשם סיכוך, דכיון דכבר הדלן עד שלא קצצן אע"ג דהדר קצצן, אפילו הכי הוה ליה ולא מן העשוי, וסוכה כבר נעשית בפסול, ואיהי לא סבירא ליה קציצתן זהו עשייתן. הא שמואל אמרה אהדרינהו רב יוסף לאפיה, (יש) [שהיה] דואג לענותו ולחלוק על דבריו מפני שהיה רב הונא גדול ממנו. ה"ג (מאן) [מי] קאמינא, ולא גרסי[נן לך] שהרי כמה מעלות רב הונא כדמפורש גדולתן וחכמתן, ובאידך אמ' ליה גרס ליה. אכשורי מכשר, כי קצצן שהדלן בלא ניענוע, דקסבר קציצתן זו היא עשייתן, ולית ביה תעשה ולא מן העשוי דהשתא הוא דקעביד ליה. רמא תכילתא לפרוזמא דאינשיה ביתיה, תלא ציצית בסדין אשתו, דקא סבר נשים חייבות בציצית, ולא [מיפטרו] משום מצות עשה שהזמן גרמא היא, דציצית בלילה כביום, ואיהו קא דריש וראיתם אותו פרט לכסות סומא. כך שמעתי לפרוזמא דאינשי, טלת שעשה לאשתו. תלאן ולא פסק וכו', ואנן בעינן בשעת תלייתן בכנפי טלת הבגד דלהוי פתיל, כדכתוב [במדבר ט"ו] ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, כל חד וחד באפיה נפשיה בשעת נתינה וליכא. מפסקן, לאחר שגדלן בקליעא וקשרן. (וכן) [והן] כשרין, אע"ג דעשייתן ראשונה בפסלות, ואיכ' למימ' גדילים תעשה לך ולא מן העשוי שלא בהכשר. אלמא, אמרינן (קציצתן) [פסיקתן] זהו תחלת עשייתן, הכא נמי סוכה סבירא ליה לרב דקציצתן דגפן ודלעת זהו עשייתן וכשירה. וסבר שמואל, צריך לנענע ולא אמרינן קציצתן וכו'. הטיל לשני (קורות) קרנות, ארבע כנפים, שעשה הפתילים ארוכין כשיעור שתי ציצית ותחב שני הראשים בשני הקרנות של בגד הראשון עם אמצעיתו, ופסקן באמצע. מאי לאו, קשר הפתילים ואחר כך פסק את הפתילים מזו לזו, אלמא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן. מאי למימרא, פשיטא דכשרין.
<h2>דף יא:</h2>
הא בעי' כנף בשעת פתיל, בשעה שתולה הפתיל בעינן שלא יהא אלא כנף אחד, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. קמ"ל, דלאו קרא דווקא כתוב. מאי לאו פסולין לעולם, ואפילו פסק לאחר מכן, דלא היא עשייתן. תיובתא דרב, דאמ' מפסקן והן כשרין. מתיבי תלאן ואחר כך וכו', השתא (אליביה) [ליתא] לפירוקיה פסולה עד שפסק, דהא מפסקן וקיימין. ועוד תניא וכו', דלגבי סוכה כתוב חג הסוכות תעשה לך, דמשמע תעשה סוכה לשם חג לשמה. ולא מן העשוי, כגון גפן ודלעת, ולא גרסינן הכא אם היה סכוך הרבה מהן או שקצצן. היכי דמי, דקתני הדלה עליה גפן ודלעת דפסולה ומשום תעשה ולא מן העשוי. אילימא, דלא קצצן לאחר שהדלה עליהן. דהוי ליה מחובר, ואסור כדמפקנא לעיל באספך מגרנך ומיקבך, אמאי נקיט טעמ' משום תעשה ולא מן העשוי, תיפוק ליה דפסולה משום מחובר. אלא לאו דקצצן, ואפילו הכי קתני פסולה, אלמא דקצצן לא זהו עשייתן. דהא לא מינכרא קציצה דידה, ואי לאו משום תעשה ולא מן העשוי הויה כשרה. מכל מקום, כלומר תרצה הא פרכא דסוכה מכל מקום הך דציצית (לישנא אחרינא) [דקתני] תלאן [ואח"כ פסק] קשיא דשמעינן מינה פסיקתן לאו זהו עשייתן. לימא כתנאי, אי קציצתן זהו עשייתן אם לאו. עבר ולקטן, גבי הדס דלולב קמיירי דאמרינן לקמן [ל"ב ע"ב] אם ענפיו מרובין מעליו פסול, דלאו הדר הוא דהוה ליה מנומר. ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב דנראה כמתקן. עבר וליקטן, ביום טוב שליקט הענבים כדי למעטן פסול כדמפרש טעמיה. ה"ג סברוהו דכולי עלמא לולב צריך אגד, לאגוד ד' מינין בהדי הדדי, דפלוגתא הוא לקמן אי צריך אם לאו. וילפינן לולב מסוכה, דכתוב בה תעשה ולא מן העשוי, הכא נמי אמרינן האי גונא גבי לולב, והוא נאגד כבר מערב יום טוב בפסול. קציצתן זהו עשייתן, וכי אגדן מערב יום טוב בפסול אגדי, וביום טוב כי לקטן, קרינא ליה ולא העשוי ופסול. מאן דמכשר סבר לא ילפינן לולב מסוכה, דאע"ג דאמרינן גבי סוכה קציצתן [לאו] זו היא עשייתן הם, הכי נמי גבי לולב לקיטתן לאו זהו עשייתן [מ"מ כשר דלא פסל בו העשוי]. מאן דפסול, סבר לולב צריך אגד ואם [ליקטו] ביום טוב פסול דהא נאגד כבר מערב יום טוב בפסול ולמחר ביום טוב קרינא ביה תעשה ולא מן העשוי דמסוכה ילפינן לולב ומאן דמכשר לולב אין צריך אגד ולקיטתן זו היא עשייתן וכשר. קיחה קיחה, ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם אגודת אזוב. לא ילפינן קיחה קיחה, ואין כאן גזירה שוה [דאין אדם דן] מעצמו אלא אם כן גמרה מרבו [עי' פסחים ס"ו ע"א]. אמאי כשר, והא אמ' ר' יהודה לא אגדו פסול. אמאי מצוה, דלרבנן אפילו מצוה ליכא. זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, עשה לולב נאה וטלית נאה וספר תורה נאה, והכי נמי אמרינן בבא קמא [ט' ע"ב] הידור מצוה עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה. וכל דבר שמקבל טומאה, אע"ג דגדולו מן הארץ פסול. ואין גדולו מן הארץ, אע"פ שאין מקבל טומאה, כגון עור בהמה בפחות משלש, שהוא גדולי קרקע, אבל אין גדולו מן הארץ כדמפרש לעיל, פסול הואיל ואיכא חד ריעותא. ואד יעלה מן הארץ, דהיינו ענן, וקסבר האי תנא דסוכות מדבר ענני כבוד היו וסוכות דורות בעינן שנסתככו בסוכות מדבר, דהוו מעננים דלא מקבלו טומאה דלית בהו מששא. וגדולו מן הארץ, כדכתו' ואד יעלה מן הארץ. אף כל דבר, בעינן סוכות דורות עשויין בדבר דלא מקבל טומאה. הניחה, דילפת טעמ' מואד יעלה מן הארץ. למאן דאמ', כולהו סוכות ממש ולא בעינן. כי אתא רב דימי אמ', טעמ' דמתניתין נפק' לן מהכא. חגיגה, קרבן, הכי גרסינן מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה אף כל דבר שאינו מקבל טומאה, ולא גרסינן גידולו מן הארץ, דהא בעלי חיים אין גדולו מן הארץ, ומיהו שאינו מקבל טומאה נפקא לן מהכא, לפי שתשובתו בצדו דילפינן [טעמא בגרנך ויקבך] לית לן בה, כך שמעתי.
<h2>דף יב.</h2>
ואמ' קרא באספך מגרנך ומיקבך, דאינו ענין לאשמועינן דבאותו זמן אוספין גורן, שהרי כבר נאמר [שמות כ"ג] וחג האסיף בכורי מעשיך, ואמרינן בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. פסולת גורן, כגון יקב התמר שלועזין, ואשמעינן שמסככין בהן וכיוצא בהן את הסוכה שאינו מקבל טומאה דלא חזי ולא מידי, והכי משמ' חג הסוכות תעשה לך מגורן ויקב. גורן עצמו, התבואה. ויקב עצמו, ענבים דמקבלין טומאה (והם) הכי נמי לכל מילי אע"ג דמקבל טומאה. יקב כתוב כאן, דהיינו יין ואי אפשר לסכך וכו'. שניר, מקום. מילתא, היא בידן ד[ב]פסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. נרגא, פירכא. רב אשי אמ', לאו פירכא היא, דמגרנך כתוב בקרא, דמשמע בגורן כגון פסולת. ולא גורן עצמו, תבואה. ולא יקב עצמו, יין שבגת קרי ליה יקב סתם. צאו ההרה והביאו עלי זית, עזרא היה מלמד לעולי גולה מצות סוכה. עלי שמן ועלי הדס, דלאו קבולי טומא' נינהו וגדולו מן הארץ, אלמא כיוצא בהן בעינן. קבעי תלמודא היינו הדס היינו עץ עבות. הדס שוטה, כלומר הדס פסול שאינו כשר ללולב לקמן [ל"ב ע"ב] קלועה כמין קליעה ודומה לשלשלת. בעבות לשון עבותים.
ה"ג במתני' חבילי קש וחבילי עצים [וחבילי זרדין] אין מסככין בהן, אע"פ שליקטן לסיכוך. ובגמרא מפורש מאי טעמא אין מסככין בהן. (וכדין) [זרדין], זמורות. ואם היו מותרות, אותן חבילות כשרות לסיכוך. וכולן, כל אותן שאמרו אין מסככין בהן. כשרות לדפנות, דעיקר סוכה תלוייה בסככה. ה"ג אמ' ר' יעקב שמעת מינה דר' יוחנן תרתי, כלומר שמעתי מר' יוחנן שנתן טעמא בשתי משניות. חדא, הך דחבילי קש. חדא מיניהו יהיב בהו טעמ'. ואידך, הא דתנן לקמן. החוטט בגדיש וכו', מי שהיו לו עומרין אסופין בשדה או בחצירו, והלך וחטט בגרן עד שעשה חלל כעין סוכה [וכשיעור] (ד)הכשר סוכה, והסכך נעשה מאליו. וקסבר ר' יוחנן חדא משום גזרת אוצר וחדא משום תעשה ולא מן העשוי. גזירת אוצר, גזירה שמא יבא לישב בחג בתוך אוצרו שיש למעלה (הי מיניהו) תקרה, וקסבר שסוכה כשרה היא, הואיל ואינו רגיל לישב בו בשאר ימות השנה ואותו אוצר פסול לסוכה משום תעשה ולא מן העשוי, דהיא עצמה כשרה לסוכה דלית בה תעשה ולא מן העשוי. אמ' ר' ירמיה, עכשיו נסתכל בדבר ונדקדק בה עד שנבין בה. דאמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן מפני מה וכו', דמדאורייתא מסכך בהן הואיל וליקטן לשם סוכה, וסכך לשם סוכה, אבל משום הכי אסרום רבנן לסיכוך, דפעמים דאדם בא ומניחו ליבשה ולא לשם סוכה, דהשתא אסורא מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי. ואתו רבנן (מודו) וגזרו אההוא דחבילי קש דמותרין מדאורייתא, דאי שרית ליה ההיא דחבילי קש, סבר כי היכי דההיא מותרת הם, הכי נמי ההיא דלמעלה, ומניחה על סוכה ליבשה ואתי למיתב תחת אוצר עצמו, ואיהו לא ידע דהאי דשרו רבנן ההוא דחבילי קש, משום דלקטן לסיכוך והניחו לשם סיכוך, ומשום הכי גזרינן האי דחבילי קש אטו ההיא דאסרוה מדאורייתא, משום תעשה ולא מן העשוי, אלמא דחבילי קש לא אסרוה אלא משום גזירת [אוצר ו]האי דחוטט בגדיש אסירא משום תעשה ולא מן העשוי דבההיא גופא איכא פסול מדאורייתא. ור' יעקב, דלא פרשה לא סבירא ליה הא דר' יוחנן, (הויא השתא דבעי). ומקשי רב אשי, לר' יוחנן דחבילי קש ליכא אסור אלא משום גזירת אוצר, וקא מתמה ואמ' (אביי) הכי, דחבילי קש וחבילי זרדין וכו' יש בהן אסור משום גזרת אוצר משום תעשה ולא מן העשוי [ליכא], הא קיימא לן דמצינן לאוקומי נמי באסור תעשה ולא מן העשוי, וכגון שליקטן לשם אוצר ולא לשם סוכה, ונמלך עליהן לסיכוך דאסירי משום תעשה ולא מן העשוי. (והם) הכי נמי דקא' רבנן חוטט בגדיש ליכא שום איסור אלא משום תעשה ולא מן העשוי, (הם) הכי נמי מצינן לאוקומי, דלא אסירא אלא משום גזירת אוצר. ור' יוחנן, דגזר חדא משום גזירת אוצר וחדא משום תעשה ולא מן העשוי. אמ' לך הכא, גבי חבילי דתני אין מסככין בהן, דמשמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, מדרבנן הוא, ומשום גזרת אוצר, דאי מדאוריתא אפילו דיעבד נמי אסרי.
<h2>דף יב:</h2>
התם, גבי חוטט בגדיש דקתני אינה סוכה לגמרי, דמשמע אפילו דיעבד, מסתבר טעמא דמדאוריתא הוא, וטעמא משום תעשה ולא מן העשוי. הוצין, ידות של הוצל, שקורין פלקש. בזכרים, שנועצין אותו בתוך חור, שננטל. בנקבות, שראשו אחד חלול ומניחין ראש ברזל בתוכו, ולהכי פוסלין דאית ליה בית קבול ומקבל טומאה. בזכרים כשרים פשיטא, דהא פשוטי כלי עץ נינהו, ולא מקבלי טומאה, כדנפקא לן (מדאוריתא כלי עץ משקה וכו') [מכל כלי עץ או עור או שק איתקש כלי עץ לשק]. בית קבול העשוי למלאת, כגון הנקב נקבות העומדין לתת לתוכו ראש הברזל ולמלאותן. סיכך בעניצי פשתן פסולה, דכי הוו מתוקן כל צרכו מ(ו)טמא טומאת נגעים, דכתוב [ויקרא י"ג] בצמר או בפשתים, וטומאה אחרינא לא מטמא. ה"ג סיכך בעניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה (בהוצני) [בהושני] פשתן איני יודע (והוצנין) [והושנין] (עמהן) [עצמן] איני יודע מה הן דמה נפשך אי דייק ולא נפיץ (חושני) [הושני] קרי ליה, ופסולה, דכיון דדייק מקבל טומאה. אבל תרו ולא דייק הוצנין קרו ליה ולהכי כשרה, דכיון דלא דייק לא מקבל טומאה. או דילמא תרו ולא דייק, הוצני נמי קרו ליה וכשרה דלא אתקן מידי (וחושני) [והושני] קרו למאן דאמ' דלא תרו. דייק, שכותשין אותו במכתשת כדי לנקותו מקסמין. נפיץ, במסרק שלועזין אותו במכתשת שריש, נפיץ, אשקפיר. (יתרו) [ותרו], שרוי במי משרה. (שרוצי) [שווצי] ושוצרי, בלעז מושא כך ראה ר' באלף בית של ר' מכיר.
<h2>דף יג.</h2>
שביק ונפק, נפנה ויצא ולא יקיים, דהא אמרינן לקמן [כ"ו ע"א] מצטער פטור מן הסוכה. היזמי והיגי, קוצים שכן יש מהן בהרבה עניינין. נתרי טרפיהו, שנושרין עלין שלהן, ל"א נתרי סוכייהו, ענפיהן (ל"א) וראשון שמעתי. (הוצא) אפקותא דדיקלא, דקל בחור שיוצא מן הקרקע בענפים הרבה סמוך לעיקרו. ואע"ג דאגידו, ואיכא למימר דאין מסככין בהו, מידי דהוה אחבילי קש דסתם טעמא משום גזרת אוצר אפילו הכי מסככין בהן דאגד הנעשה בידי שמים הוא ולא שמיה אגד. ואע"ג דהדר אגיד להו, הבעל מלמעלה כדי לעשותו חבילין, אפילו הכי ליכא למגזר להו, משום גזרת אוצר. דאגד, בהכי דבר המחובר יחד מלמטה, אם אגדו מלמעלה לא שמיה אגד, דבלאו הכי הוי אגוד. דוקרי דקני, קנה שעלה בענפים הרבה, דוקרי יתדות כמו דקר נעוץ [ביצה ז' ע"ב], לישנא אגוד, כלומר שדוקר ויצא מן הארץ כ"ש. הכי גרסינן קנים ודוקרנים מסככין בהן, אלמא אימא קנים הדוקרנים, קנים שיש להם (כעפים) [ענפים] ויתדות הרבה והיינו דוקרנים דקנים. קנים ודוקרנים, משמע קנים לחוד ודוקרנים לחוד ולהכי קא פריך ליה קנים פשיטא אלא במאי מסככין. מררתא דאגמא, מדור שגדל באגם, וקורין אותו מרריתא דאגמא, דהיינו שם לווי, שם מוסף, הכא נמי מרור אמר רחמנא, על מצות ומרורים יאכלוהו [במדבר ט'] ולא מררתא דאגמא. כל שנשתנה, קודם מתן תורה. ל"א שיש בו מכמה מינין, וכל אחד שמות להן כגון וקודם מתן תורה היה זה שמם ובאת תורה והקפידה עליו שכתב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן מכל השמות הללו שמע מינה אסתם אזוב קפיד כגון אזוב יון ואזוב רומי ואזו' כוחלית שיש הפרש ושינוי בינו לבין אחר סתם בכל שכן הן נקראין ובאתה תורה והקפידה עליו שנשתנה דעתה עליו וכתביהו בתורה כגון אזוב שהיה נקרא אזוב יון ובאתה תורה והקפידה וכתבנו אזוב כשמו שלא להחליפו באזוב יון אותו אזוב שהיה נקרא אזוב יון. זהו שם לווי, ואין אדם יוצא ידי חובתו. אבל הני מרירתא דאגמא לא נשתנה שמן קודם מתן תורה דכשהו' במקום אחר זאת עצמה נקראת מררתא סתם וקודם לכן שנתנה תורה לא איקרי אלא מרור לחודיה ואע"פ שלאחר מיכן איקרי האי שגדל באגם על שם אגם מררתא שאם היה קרוי [קודם] לכן לא הייתה תורה כותבתו אלא כשמו מעקרו ורבא אמ' הני מררתא סתמא שמייהו ולא שם לווי. אגד בחד, אם אגד קנה אחד שיש בו ענפים הרבה. לא שמיה אגד, גבי סוכה שיהא אסור משום תעשה ולא מן העשוי כדפרשינן לעיל. ואם אגד שלשה יחד שמיה אגד. שנים מחלקת דר' יוסי ורבנן, דקא מפלגי גבי אגודת אזוב דבעינן נמי אגד. ג' קלחים, ובכל אחד שלש גבעולים זרע שבאזוב שבתוך הקלח ומונח בקליפה כזה: לישנא אחרינא שלש קלחים [ובהן ג'] גבעולים בכל קלח אחד גבעול(ין) אחד, גבעולין הגדלין בצד הקלח כזה (קלח) שאם נאגד בתחלה ונפל אחד מהן ונשארו (כלם) [שנים], ונשתיירו מהן מכל אחד ואחד מהן כל שהן, כשרין, הואיל ונאגד מתחלה בשלש. גרדומיו, שירי שיריו שהוא שנים מתחלתו נמי סגי ליה בשנים ולעכב, ושלשה לא בעו לעכב. לרבנן ג' לעכב, דבמאי פליגי עליה אי לאו דסברי ג' לעכב, והאי דנקט מצות אזוב, לרבנן לאו דוקא. אזוב, אם היה תחלתו בגבעולין פסול, דבעינן תחלתו ג'. ושיריו אחד, אם לא נשארו בו אלא אחד פסול דבעינן שיריו ב', אלמא קסבר ר' יוסי אזוב, אם היה תחלתו ב' גבעולין פסול, דבעינן תחלתו ג'. הכי גרסי' והתניא, בניחותא. אזוב תחלתו ב' וכו', אליבא דרבנן נקיט לה דבעי ב' לעכב. שיריו אחד פסול הא אמרת, אחד כשר.
<h2>דף יג:</h2>
אלא אימא, אינו פסול עד שיהא תחלתו אחד, כשם שהכשר שיריו בעינן אחד. אסורייתא, חבילי קנים למוכרו בחשבון, והלקוחות מתירין אותן לאלתר לאחר קנייתן. הני צריפי דאורבני, בתים של ערבה עגולות מלמטה, וראשי הנסרים מחוברין מלמעלה, ואין לה גג, וקישרותיהם מלמעלה ומלמטה, ועושין אותן שומרי שדות. ל"א שמעתי, וצריפי דאורבני אותן רשתות שעושין לקחת בהן דגים, ולועזין נכשש, וקושרין אותן בשתי ראשיהן. מעדנים, קשרים כמו התקשר מעדנות כימה, דאיוב [ל"ח]. כשרין, לסכוך. הא אגידי מתתאי, לענין ראשון שמנסרין הנסרים מלמטה כדי שלא יתפזרו. ולענין אחרון נמי נקשרין אותן כשיש חור מתתאי. שרי להו, שיתיר נמי איגד התחתון. וכי תימא כיון דשרי להו מאי איכא למימר דכשרין הן, שהתיר קשר הקליעה אינה מעכבתו (להכי נקיט). ירקות, שאדם יוצא ידי חובתו, דאגב דקלישי טפי כמשי לאלתר ופרכי ונפלי להו כמאן דליתנהו דמי, ובמסכת פסחים [ל"ט ע"א] מפרש להו. אין חוצצין בפני הטומאה, דקיימא לן שאם טומא' [בבית] וארובה ד' על ד' פתוחה (בבית), הטומאה בוקעת ועולה בההוא ארובה, דכל שכנגד ארובה עד לרקיעה טמא, ואם היתה פקוקה בדבר שאינו מקבל טומאה, מציל אותו פקק על שכנגד ארובה לפי שחוצץ בפני הטומאה. נפקקה באותן ירקות אין חוצצין בפני הטומאה. ה"ג אין מביאין את הטומאה, שאם ראשו אחד מאהיל על המת ואחד על האדם או על הכלים, אין מביאין טומאה עליו, דלא חשיב אהל. ופוסלין את הסוכה, משום אויר שאם סיכך בהן את הסוכה, ובאמצע שיעור (סוכה) ג' או מן הצד, רואין כאלו מקומו אויר ופסולה, כדאמרינן לקמן [י"ז ע"א] הרחיק את הסכך מן הדפנות ג' טפחים פסולה, ובאמצע ג' טפחים, דאפילו דין סכך פסול לא יהבינן ליה, דאלו סכך פסול אינו פוסל (מן הצד ו)באמצע בפחות מד' [טפחים ומן הצד בפחות מד' אמות] והני פסלי בג' בין מן הצד בין באמצע, דרמי' עליה דין אויר בעלמא, דלא מצינן למימר בזה עיקום מן הצד, ופסול בשלש' אף מן הצד. הבוצר, לשם גת ולהוציא מהן משקה. אין לו ידות, שאם נגעה טומאה בידות דהיינו אשכל, אין בית יד מביא טומאה על האוכלין, דלא ניחא ליה הנהו ידות, משום דנמצייה לחמריה, ואי ליתנהו התם למצוייה טפי, אבל אי הוה בציר לאוכלין יש לו ידות, דניחא להו הנהו ידות כדי לאחוז בהן את האשכולות לאוכלן. הקוצר לסיכוך, כלומר כדי לסכך סוכתו בקשין של תבואה דלאו בני קבולי טומאה נינהו דלא חשיבי. אין להם ידות, שאם נגע טומאה בקשין אין האוכלין טמאין, דלא ניחא ליה בההוא אוכל דמחובר בהדי קשין דפסלת לחודיהו בעי לסוכה דלא מקבלי טומאה ולא אכפת ליה אי הוו ידות בפני עצמו וראשי שבלין בפני עצמו. מאן דאמ' הקוצר [אין לו] ידות, משום דלא ניחא. כל שכן בוצר, דמפסיד בהן שהיידות מבליעות ליינו. אבל קוצר יש לו ידות, דכיון דלא מפסיד ניחא ליה דמסכך ליה באוכלין. דלא ליבדרן, כדי שלא יתפזרו העלין לכאן ולכאן. לימא הקוצר לסכך וכו', מדקתני מאן דאמ' (קוצר) [בוצר] אין לו ידות אבל (בוצר) [קוצר] יש לו ידות, לימא תנאי היא. (סוכו) [סוכי] תאנים ובהן תאנים, מכבדות, סנסני תמרה, והן אותן בדים נושאין הפרי, דקלים שקצץ לסכך. אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה, שהאוכלין בטלים ברוב. (ואם) [עד שיהא] הפסולת מרובה על האוכלין ועל הידות, שהיו הקשין ארוכין על בדי אחיזת היד הסמוך לאוכלין, ועל האוכלין עצמן כשרין. ידות, היינו בית יד הסמוך לאוכלי', השאר קרי קשין. אחרים סברי, יש להן ידות, דאע"פ שקצץ לסיכוך כי היכי דלא מבדרן ניחא ליה ואהכי בעי פסולת מרובה על הידות, דידות גופיהו סכך פסול הוא ומקבלין טומאה, ותנא קמא סבר ידות היינו קשין ולא מקבלי' טומא'. לר' אבא ודאי תנאי הוא, דאמרי' לעיל (כיון) דר' אבא אמ' בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות, והכא קוצר לסכך דקאמ' תנא קמא דאחרים קוצר לסכך אין לו ידות, (ובקוצר לאכילה סבירא ליה לתנא קמא דאין לו ידות דאע"ג דניחא לו, כל שכן בקוצר לסכך דקאמ' תנא קמא דאחרים קוצר אין לו ידות), ובקוצר לאכילה ליכא לשינויי למילתיה דת"ק כדתרצינן לקמן אליבא דר' מנשיא [כיון] דאפילו בקוצר לאכילה סבירא ליה לתנא קמא דאין לו ידות, דאע"ג דניחא ליה, כל שכן בקוצר לסכך, נימא דהך דאין לו ידות דלא ניחא ליה, ממה נפשך פליג תנא קמא אדר' אבא. אלא לרב מנשיא, דאמ' הקוצר לסכך אין לו ידות, לימא אליבא דתנאי אמ' לשמעתיה, דהא פליג עליה רבנן ואמרי יש ידות, או דלמא הך מלתא דאחרים בקוצר לאכילה עסקינן, אבל בקוצר לסכך אית להו כדרב מנשיא. דכולי עלמא, תנא דאחרים סבירא להו כוותי דאין לו ידות, ולאו אליבא דתנאי אמרי למלתיה. שקצרן לאכילה, דכיון דניחא ליה אית להו ידות, אליבא (דאמוראים) [דאחרים]. אי הכי, דבקצרן לאכילה עסקינן. מאי טעמיהו דרבנן, דפליגי עליהו דאחרים דאמרי אין לו ידות. וכי תימא, להכי אין ידות אליבא דתנא קמא. כיון דאימליך וכו', בההוא מחשבה בטלה מיניהו טומאה, דהשתא לא ניחא ליה הנהו ידות. ומי בטלה, לה טומאה בהכי משום מחשבה. כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, כגון עור שחשב ממנו לעשות כסוי טבלא, מקבל טומא' מיד, לפי שראוי הוא לכך ששטוח לכסות בו טבלא וזהו גמר מלאכתו.
<h2>דף יד.</h2>
ואין עולין, מידי טומאתן במחשבה, כגון שחזר וחשב לשנות ולעשות מנעלים, הנהו מחשבה לא מהניא מידי להעלותו מטומאה, מיהא לקבולי חזי טומאה. אלא בשנוי מעשה, אלא אם כן שנהו בידים לצורך מנעלים, דתו לא חזו לכסויי טבלא, הועלה מטומאה, ואינו מטמא עד שיניחנה בדפוס דזהו גמר מלאכתו. מעשה מוציא מידי מעשה, שאם עבדו ותקנו לכסוי טבלא מקבל טומאה וחזר וחתכו למנעלים, מעשה זה מוציא מיד ראשון דהוי גמר מלאכתו, והעלהו מטומאתו. ומיד מחשבה, נמי שאם לא תקנו לכתחלה אלא חשב לעשותו טבלא, כל שכן דשנוי מעשה זה שחתכו מוציאו מידי מחשבה, אבל אם חשב או עשה מעשה לכתחלה, והדר חשב לא מהניא מידי. אלמא דמחשבה לא בטלה, ומאי טעמא דרבנן דאמרי אין לו [ידות]. וכי תימא הני מילי, דלא מהניא מחשבה (עור) בכלים דחשיבו. אבל ידות, דלא חשיבי שמא דבמחשבה נתתה להו טומאה ובמחשבה סלקא מיניהו. והא תנן, דשנוי מעשה בעינן בידות. בשלמא למאן דאמר, לקמן מאי בססן התיר אגדן, דבשעת קציצתן עשאן עומרין, ואגדן בידות, דניחא ליה הנהו ידות, והשתא כשהתיר אגדן גלי דעתיה דלא ניחא ליה ובהכי מטהרי להו רבנן, אליביה מצית למימר דבמחשבה סלקי מידי טומאה, ולהכי אמ' תנא קמא דאחרים דאין לו ידות, דבמחשבה דאמליך עלייהו לסיכוך בטלינהו. אלא למאן דאמ' בססן ממש, דדש אותן ועדין הם מחוברות עם האוכלין, דהיינו שינוי מעשה, אבל מחשבה לא. מאי איכא למימר, דבמחשבה בטלינהו אליביה. ל"ג דתנא קמא, ואכתי מבעי ליה מינה מאי טעמא דתנא קמא דאמר לית להו ידות אע"פ דקצרן לאכילה. ומשני הכי נמי, כדקתני לעיל [י"ג ע"ב] אם פסולת מרובה על האוכל כשירה (דלא בעינן) אע"ג דקצרן לאכילה, כגון שבססן לידות ממש דעבד בהו מעשה ובטלינהו. אי הכי, דבססן עסיקינן. מאי טעמא דאחרים, דבעו לה ידות. כר' יוסי, דמטמא אע"ג דבססן. דראויות להפכן בעתר, כלומר אע"ג דמערן אכתי קא מהניין לאוכלין דיכיל להופכן בעתר שלועזין (פוקא) פורקא, דאלמלא הנהו ידות לא הוו מצי להפכן בעתר, ואכתי מיטמו הנהו ידות. אבל הכא, גבי סוכה. למאי חזי, כיון דבססן ממש לא מהני לאוכלין מידי. למינקטינה בגיליהו, לקח שני שבלים בהנהו ידות כדי שלא יתפזרו השבלין. בססן, לשון תדוש הרים [ישעיה מ"א] וכמו בוססו נחלתי [ירמיה י"ב]. למה נמשלו וכו', כדכ' ויעתר וגו' [בראשית כ"ה] ומתרגם וצלי, כלומר למה נכתבו בלשון עתר. ממדת רגזנית למדת רחמנות גרסינן.
מסככין בנסרין, טעמ' מפרש בגמרא. כשרה, בלבד שיה' מסכך כשר כדי הכשר סוכה. ובלבד שלא יישן תחתיו, דמקום חשוב בפני עצמו. תקרה שאין עליה מעזיבה, מעזיבה, כמו ויעזבו (את הבית איש ה') [ירושלים עד החומה (נחמיה ג')], פלשטר בלעז, כלומר דהיא אסורה משום תעשה ולא מן העשוי. ר' יהודה אומר, שב"ש אומר' צריך לנענע את כולן, כשיש להן (ארבעים) [ארבעה] טפחים לאותן נסרים שנסככה הסוכה כולה בהן. מחלוקת, דר' מאיר ור' יהודה דמתני', ר' מאיר אוסר לסככה בנסרים רחבים משום גזירת תקרה, דזימנין דהוי להו תקרה ואתי דעביד מיניה סוכתו בלא שום נענוע — פקפוק, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל, אין בהן ארבעה על ארבעה דברי הכל כשרה, דלא חשיבי מידי, ולא אמרינן בהן משום גזרת תקרה, ואפילו לר' מאיר דהתם שעושין מהן כסוי תקרה לא פחתי מד' ברוחב. ושמואל אמ' בשאין בהן ד', על ד' מחלוקת, כדמפרש לקמן. אבל אם יש בהן ד', על ד' דברי הכל פסולה, דלכולי עלמא אית להו גזרת תקרה, ואפילו לר' יהודה. וקא מתמה תלמודא, אין בהן ד' אפילו פחות משלשה, קנים וכו', מדקאמ' [בשאין] בהן ארבעה מחלוקת משמ' דאפילו פחות משלשה פליג, ואמאי דין קנים בעלמא אית להו, דכיון דלית בהו ג' לא חשיב מידי. איכא ארבעה פסולה אליבא דכולהו, משום גזירת תקרה, ובפחות משלשה דברי הכל כשירה דקנים בעלמא נינהו, ור' יהודה סבר משלשה ועד ארבעה כיון דלית בהו שיעור מקום, דפחות מד' לא חשיב מקום, לא גזרינן משום גזרת תקרה. מתורת לבוד, כלומר רחבות כולי האי יצא. הוו מקום חדא מיניהו (הוי הוי) אויר לא מצינן למימר (דמי) [לבוד], ודאי חשיבי וגזרינן משום גזרת תקרה. (ובשיש בהן ד' (א) מחלקת דלמר אית ליה גזירת תקרה ולמר אית ליה גזירת תקרה אבל אין בהן ד'). בשלמא לשמואל וכו', אמטו להכי לא ישן תחתיו, כלומר תחת אותו נסר, דהא סכך פסול הוא לדברי הכל משום גזירת תקרה, ולהכי לא יצא ידי חובתו אם יש תחתיו. ואם תאמר אי הכי טעמ' מאי כשרה הסוכה, איכא למימר דסבירא ליה אי הוי אותו נסר מן הצד דלא פסיל את הסוכה כולה בפחות מד' אמות, כדאמרינן בהאי פרקין, ואפילו באמצע נמי איכא תנא לקמן [י"ז ע"ב] דאמ' דבעינן שיעורא לפסול את הסוכה ארבע אמות, (ובמתני') [ואהא] דאמ' שמואל [אמתני' דאם יש בהן ארבעה לדברי] הכל פסול ליכא לאתמוהי דההוא שסככה כולה בנסרים רחבות ד' טפחים כדקתני מסככין. אפילו לר' יהודה. מי סברת, דהנך מתניתין דתנן נתן עליה נסר דברי הכל היא. סופא, דמתני' ר' מאיר דאמ' אין מסככין. שני סדינין מצטרפין, לשלש אצבעות על שלש לקבל טומאה, דבציר מהני לא מקבל טומאה.
<h2>דף יד:</h2>
שני (סדינין) [נסרים] אין מצטרפין, (לשלש אצבעות דבציר מהני לא) לרוחב ארבעה על ארבעה טפחים ליפסל את הסוכה. בשלמא לשמואל וכו', והיינו אין מצטרפין לד' על ד' לפסול את הסוכה, כגון אי איכא נסר רחבה ג' דהא חזיא לאיצטרופי דהא סכך פסול הוי אליבא דר' מאיר, ואדך רחב טפח מצטרפין לארבעה על ארבעה, ואי איכא שיעור פסול סוכה לאיפסולה פסולה סוכה. דאי אית ארבעה, למאי הלכתא בעינן לאיצטרופי, כלומר אי זהו שעור גדול מזה דבעי' צירוף. ואי דליכא ד' הא לא חזו לאיצטרופי, דהא אמרת דברי הכל כשרה. ה"ג לעולם דאית בהו, ד' על ד' ודקאמרת למה להו לאצטרופי, [דאי (ד)אית בה (יותר) (מ)ארבעה הוי סכך פסול. ומאי מצטרפין לארבע אמות מן הצד, בין סכך כשר ולכותל סביב לכותל ארב' אמות רוחב מצטרפין לד' ופסולה, דלא אמרינן דופן עקומה, וכדגרסי' בכולי פירקין דמן הצד אינה אלא בארבע אמות, וכדגרסינן לעיל בית שנפחת וסיכך על גביו וכו'. בשעת הסכנה, שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא לקיים המצוה, והן מתייראין לעשות סוכה כהילכתא, כדי שלא יכירו אויבים ויהרגו. וישבנו תחתיה, אלמא דמותר לסככה בנסרים רחב ארבעה. אין שעת הסכנה ראיה, דהתם דעביד לא משום מצוה, אלא משום שלא ישתכח תור' סוכה מהם. ומודו וכו', אע"ג דפסיל ר' מאי' בנסר א' רחב ארבעה מודה היה ר' מאיר שאם הניח בין נסר לנסר אויר כמלא נסר שנותן פסל ביניהן, פסל סכך כשר ולהכי קרי ליה פסל על שם פסולת גורן ויקב וכו'. לישנא אחרינא ומודה היה ר' יהודה שאם נתן עליה נסר דווקא אחד רחב ארבעה אע"פ דהי כשיר' היא מודה בהא דאין ישנים תחתיו וצריך שיהא בה מסכך כשר כהכשר סוכה והיא סוכה גופה כשירה דאיכא למימר דסבירא כמאן דאמ' לקמן בין מן באמצע בין מן הצד בארבע אמות. הפכן על צדיהן, אותן נסרים שיש בהן ארבעה, דאי הוה משוי להו כי ארחיהו ודאי הויא פסולה, והפכן על צדיהן. רב הונא אמ' פסולה, כדמפ' טעמא לקמן. נעשו כשפודין של מתכת, כדין שפודין, דאע"ג דלית בהו שום רוחב, אפילו הכי כיון דאית בהוא תורת כלי פסול לסוכה בכל שהוא. (בכולהו מצדדין כדאי') כדאמרן לקמן [ט"ו ע"א], הכי נמי בנסרים כיון דאית בהו תורת פסול בחד עניינא, כל כי האי גונא דמשוי להו פסלי להו. לימא מסייע ליה, לרב הונא דאמ' הפכן על צדיהן פסולה. (בבת ראש, כלומר שרחבה פרצה כל כך). ושאינה מחזקת וכו', בית שמאי היא דאי ב"ה כשרה בכדי ראשו ורובו. כדי שיזדקר וכו', כלומר שרחבה כל כך שיכול הגדי לדלג ברוחב בבת ראש בהדיא, דהיינו ג' טפחים כדאמרינן בעירובין [ט"ז ע"א] (ובלבד) שלא יהא בין זה לזה שלשה טפחים, כדי שלא יזדקר בבת ראש. פסולה, והני מילי בסוכה קטנה שאין בה אלא שיעור משך שבעה, שאלו נפחת הדופן ג' טפחים נפחת יותר מדאי בסוכה ואין לה דופן, ואנן ב' כהלכתן בעינן לדברי הכל, אבל בפחות משלשה שיש בה תורת לבוד, ואין הגדי יכול לדלג בה בבת ראש אינה חשובה פרצה וכשרה, אבל בסוכה גדולה, הדופן מחוץ שיעור משך שבעה לבד הפרצה, ואותה פרצה חשובה כפתח, שהפרוץ עד עשר אמות הוי חשוב פתח בכל מקום, כדאמרינן במס' עירובין [ב' ע"א] והרוחב מעשר אמות ימעט, הא אין בו אלא עשר אמות חשבינן ליה פתח. והיכי דמי, לא הכניס בתוכה אלא ג'. כגון שהפכן על צידיהן, שרוחבן ארבעה טפחים ועביין שלשה, וכשהעמידן על צידיהן לא החזיקו אלא שלש' טפחים, וקתני פסולה כדרב הונא. הכא במאי, דלא הכניס בתוכה, כגון שהניחה לרחבה על שפת הסכך, והכניס ג' טפחים תוכה, וטפח הרביעי הניח מבחוץ, ולהכי פסולה דהוה ליה פסל היוצא מן הסוכה, והויא ליה להאי טפח נדפיק אבראי כמאן דאנחיה לגווה, והויא מסוכת בנסר רחב ד' ופסולה, ולקמן [י"ט ע"א] מפרש באי זה הכשר הוא נדון בסוכה.
<h2>דף טו.</h2>
מעזיבה, קרקע הנותנין על תקרה. מפקפק, מנענע. ונוטל אחת מבנתים, שצריך לפקפק ולהסיע וליטול נסך אחד מבין שתים, ונותן במקומה סכך כשר, וטעמ' דכולה מתני' מפרש בגמרא. בשלמא ב"ה, דלא בעי אלא (עשרה) מפקפק או נוטל אחד מבנתים, דבחד סגי, טעמיהו משום דלית להו גזירת תקרה. אלא ב"ש, דבעי תרתי אי טעמיהו וכו' דלית ליה גזרת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי נמי ליכא למגזר. בפקפוק סגי, דעבד בה מעשה. בנוטל אחת מבנתים סגי, דתו ליכא למיגזר משום גזרת תקרה, ומשום תעשה ולא מן העשוי נמי ליכא למיגזר, דהא כיון דנוטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה. לעולם משום גזרת תקרה, וכל כמה דלא פקפק משום הכי לא פסלינן לה לסוכה כלל שאין המעזיבה צריכה פקפוק כל עקר, אלא מתניתין הכי קתני, בתחלה ודאי אין צריך פקפוק, והמפקפק אע"פ שפוקק, דתו ליכא משום תעשה ולא מן העשוי, אי נוטל אח' מבנתים כשרה, אי לאו פסולה, משום גזרת תקרה. אבל לא יפקפק, שאין צריך לפקפק, ובנוטל אחת מבנתים תליא מלת' כב"ש. הכי קאמ', ר' מאיר לר' יהודה, לא נחלקו ב"ש וב"ה עד דשקיל אחת מבנתים, דכולי עלמא מיהת אית להו גזרת תקרה, דלהכי בעינן נטלה ממש דלא ליתי למעבד תותי תקרה. ור' יהודה, דקאמ' אליבא דב"ה פליגי, ובית שמאי במקום ב"ה אינה משנה. מסככין בנסרין וכו', ואוקימנא לעיל בגזרת תקרה. רישא, מסככין בנסרין המשופין, המנוסרים, ולפי שהן מתוקנין וחלקין נדמין לכלים, אע"פ שהן פשוטי כל כלי עץ ואינן מקבלין טומאה, גזרי בהו דלמא אתי לסכוכי בכלים שיש בהן בית קבול. ואליבא דר' יוחנן מוקמינן מתני' דאפילו בנסרים (שיש) [שאין] בהן (טפח) [ד' טפחים] מחלוקת, דר' מאיר אית ליה גזרת כלים ור' יהודה לית ליה, והנך מתני' לעיל דקתני בהו ארבעה טפחים ופחות, משום גזרת תקרה כרב ושמואל מוקמינן ליה כדאמרן. אלמא, לא גזרינן זכרים אטו כלים, ופשוטי כלי עץ אינו נקבות, הכא נמי לא גזרינן נסרים אטו כלים. תרי זימני, בגזרת תקרה למה להו לאפלוגי. ומשני חדא מלתא וחדא פלוגתא היא, דברישא ודאי פליגי בגזרת תקרה, וסופא תשובה היא שהשיב ר' יהודה לר' מאיר, ואמר ליה אמאי קא אסרת לסכך בנסרים משום גזרת [תקרה], האי סברא דפסלינן ליה משום גזרת תקרה אליבא דבית שמאי היא, דבעי נטילה ממש משום גזרת תקרה, אבל בית הלל לית להו גזרת תקרה ובפקפוק סגי [משום] תעשה ולא מן העשוי, (וא"ת שבקת בית הלל ועבדת כבית שמאי ואמ' ליה ר') ואת שבקת בית הלל ועבדת כבית שמאי. ואמ', ליה ר' מאיר אנא דאמרי כב"ה דאית להו נמי גזרת תקרה, ואי נוטל אחת מבנתים אין ואי לא לא, שלא נחלקו ב"ש וב"ה בגזרת תקרה וכולן שוין בדבר [זה] דאית להו (תקרה) (בדבר זה) בנסרים (וב)גזירת תקרה. ושמואל דאמ' וכו', בשלמ' (אלא ר') אליבא דרב לעיל דבנסרים של ארבעה פליגי מצי לשנויי דברישא פליגי בגזרת תקרה, דר' מאי' דאסר בנסרים (ליתו) [אית ליה] גזרת תקרה, דסתם תקרה בנסרים של ארבעה הויא, ור' יהודה דמכשיר לית ליה גזרת תקרה, וסופא תשובה היא שהשיב ר' יהודה לר' מאיר כדי לנצחו, אלא לשמואל דאמ' בנסרים של ארבעה מודו דפסיל דכולהו אית להו גזרת תקרה, השתא לא מצי לתרוצי ר' יהודה דקאמ' ליה לר' מאיר דאפי' ר' יהודה גופיה אית ליה גזרת תקרה (השתא ר' יהודה גופיה אית ליה גזרת תקרה) וההוא במאי פליגי. בבטולי תקרה, כיצד תיבטל להכשירה לשם סוכה, ולא יהא בה משום סוכה תעשה פליגי, ולא משום גזרת תקרה, לבית שמאי בנוטל אחת מבנתים, ופיקפוק דקתני במתני' אליביהו כדאמרינן לעיל אע"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבנתים אין אי לא לא, דבפקפוק לחוד לא סגי להו בבטולי.
ארוכת ושפודין, סכך פסול הן, ולפי שהן מקבלין טומאה, ובגמרא מוקמינן הנך ארוכות ושני כרעים, ומפרש למאי חזי. אם יש ריוח ביניהן כמותן, שיכול להניח ביניהן [פסל]. כשרה, ובגמרא מפרש טעמ' דמתני' דלא בעיא ריוח [אלא] כמותן. תהוי תיובתא דרב הונא דאתמר, בעושין פסין [עירובין ט"ו ע"ב]. פרוץ כעומד רב פפא אמ' מותר, דהכי אמ' רחמנא למשה לא תפרוץ רובה, שלא יהא לך פרוץ מרובה על העומד לטלטל בתוכו בשבת, אבל (בעומד) [כעומד] מותר. ורב הונא אמ' אסור, דהכי אגמרה רחמנא למשה גדור רובה, כלומר שהגדור רוב מהפרוץ. כמותן, דקתני מתניתין. בנכנס ויוצא, שיש בהן בין הארוכות והשפודין שיכול להכניס ולהוציא בין השפודין ובין הארוכות עצמן, ומילא אותו ריוח בסכך כשר, שנתרבה עכשיו סכך כשר, דאין טפח נכנס ויוצא, אלא אם כן מקבל מרובה על הנכנס מעט, והוה ליה מרובה על הפרוץ דפס(ו)ל שהוא מרובה על הפרוץ מתוך נכנס ויוצא קרוי עומד, והשפודין קרוי פרוץ.
<h2>דף טו:</h2>
ה"ג והא אפשר לצמצם, ביניהם בלא ייתור נכנס ויוצא. במעדיף, שיעדיף ר[י]וח מקום הפס(ו)ל על הסכך פסול, ויהיה עומד מרובה על הפרוץ ומתיר. אם היו, השפודין שתים סומך עליהן הפסולת, ויערב מזה לזה, ומתוך כך שהוא מרכיב את הפסולת (של) [על] השפודין (והוא הפסול) [יהא הפסל] מרובה על הפסול (והמותר), ומתני' דריש פירקין [ז' ע"א] דקתני ויתירה שבת על הסוכה שהשבת אינה ניתרת אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ מה שאין כן בסוכה, ליתה תיובת' אדרב (בכי) [פפא]. הוה ומי התם. ארוכות, קנים לאורך המטה מזה ומזה בלעז אישפיורא. לימא, מתניתין דקתני אם הוא כמותן כשרה, הא אין כמותן פסולה. לימא מסייע ליה לר' אמי דאמ' ר' אמי סככה וכו', (פסולת) אע"פ שאין מקבל טומאה ואינן ראוים לכלום, הואיל ותחלתן היו כלים חשובין מקבלין טומאה, דהא מתני' נמי בארוכות המטה ככלים דמו שאינן ראויות לכלום וקא פסלה. כדאמ' רב חנן, לקמן. הכא נמי בארוכה ושתי כרעים, עסיקינן שסכך בארוכה כמו שהיא במראשתי המטה שהן שתי כרעים שיש עליה תורת כלי דחזיא כדאמרינן לקמן. בקצרה ושתי כרעים, וסכך קנה התחוב בשתי כרעי מראשותי המטה עם הכרעים, וכן במרגלותיה בקצרה ושתי כרעים פירש להו הסוכה.
<h2>דף טז.</h2>
מטמאה החבילה, כשהיא מחוברת עם קניה אבל לא איבריה. ומטהרת חבילה, שאם נטמאת כשהיא מחוברת ופורקה איברים [וטבלה], (ו)אין אותה טבילה עולה לה כלום עד שיחברנה ויטבילנה. מטמאת איברים, אף על פי שנפסקה ונחלקה איברים מטמאת ומטהרת. למאי חזי, אותן איברים דמקבלי טומאה. למסמכינהו ולמיתב עלייהו ומשך אשלי, כלומר לסומכן על הכותל ולקשור חבלים על הארוכה. מטלניות, נקובי בגדים הנגררים שאין בהן שלש על שלש, ולגבי טומאה הוי שעורן ג' אצבעות כדלקמן הבגד (שב') שלש על שלש, וכיון דלית בהו שלש לא חזי לא לעני ולא לעשיר, שפחות משלש אינו ראוי לתקן מטלית, ולא מקבלי טומאה, ואע"פ שהבגד אצבע או חצי אצבע ראוי להבהב כעין פתילה, ויש לומר דמקבל טומאה, אפילו הכי אין לומר, שהרי הלכות טומאה הלכה למשה מסיני, וראוי לתקן בו מיהא בעינן, דפחות משלשה אינו ראוי ואינו מקבל טומאה, ואפי' הכי כיון דמעיקרא כלים הוו פסולה. חשיפא, גלאי. גמי, יונק. ושיריה אע"פ שנפחתה, פחות מכשיעור שיהא ששה, כדאמרינן לקמן מפץ ששה על ששה דפחות מששה אינו ראוי לתשמיש, (ואין בו) הואיל (וככרמלי הוא) [ומכלי קאתי] חשוב הואי. מחצלת, קנים, קלירה. גדולה מסככין, בהן דקסבר האי תנא כמאן דאמ' לקמן סתם גדולה לסיכוך ולא לשכיבה, ואינה מקבלת טומאה. לא שנו, דאינה סוכה. אלא, שלא שייר, כשעשה הגדיש חלל טפח במשך שבע', דהכשר סוכה בגדיש, שיש בו עכשיו משום תעשה ולא מן העשוי. אבל, הניח מן הגדיש חלל טפח במשך שבעה כהכשר סוכה (שמא) הוה אהל חשו', ואין בו עכשיו משום תעשה ולא מן העשוי', שהרי בשעה שנעשה הגדיש היה סכך זה ראוי לצאת תחתיו ידי חובתו, אלא שהיה (חבור) [חסר] חלל בלבד. כדרב הונא, דאמ' לא שנו דכאן שלא הניח וכאן שהניח. ואיכא דרמו לה מרמא, דלא (אמרינן) אמרה רב הונא למלתיה באפי נפשיה, אלא כדרמינן מתני' בעי (רבא) [רב הונא] לתרוצי, ואי לא קשיא.
המשלשל דפנות מלמעלה למטה, שהתחיל לארג הדפנות מלמעלה והולך עד למטה. אם גבוהה מן הארץ [שלשה טפחים] פסולה, שהרי יכול להזדקר בה בבת אחת ראש הפחות מג' כשירה דאמרינן לבוד. (מלמעלה למטה) [מלמטה למעלה], שהתחיל לגדור מלמטה והגביה ועלה מלמעלה. גבהות עשרה טפחים כשרה, כיון שארג עשרה טפחים בהכשר סוכה כשרה אף על פי שאין דפנות מגיעות לסכך. כשם ש[מ]למטה ולמעלה, כיון שארג בה עשרה טפחים סגי, הכי נמי שלשלן מלמעלה למטה, כיון שארג עשרה טפחים אע"פ שגבוהה מן הארץ כשירה, ובגמרא מפרש טעמ'. מחיצה תלויה אינה מתרת תנן, בעירובין [פ"ו ע"ב]. בור שבין חצרות, (מורכב על שפת בור ועושה לו שתי פיות) שהכותל מפסיק בין שתי חצרות מורכב על שפת הבור, ועושה לה שתי פיות והללו ממלאין מכאן [והללו ממלאין מכאן]. אין ממלאין ממנו בשבת אלא [א"כ] עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכו', מפני שמוציאו תמיד מרשות חבירו לרשותו, והני מילי כשלא ערבו, אבל עירבו מותרין ואין צריך מחיצה. מלמטה, על המים תכף להם. מתוך אוגנו, מתוך שפתו בלבד ללא תכף למים, ועל ידי הללו מחיצות מותרין למלאת ממנו בשבת, אע"פ שלא תוך המים הן, דאמרינן גוד אחית מחיצתה כ"ש.
<h2>דף טז:</h2>
מלמעלה, מתוך אוגנו. וב"ה אומר' מלמטה, לא תהא מחיצה, זו שהיא עושה בבור. גדולה, מכותל שביניהם שהוא למעלה על העוגן המפסיק בין שתי חצירות, שהיא מחיצה תלויה. בשטת ר' יוסי אמרה, באותו טעם דר' יוסי דמתני דמחיצה תלויים מתרת. (דאיסור) [דמצות] עשה, הוא דכתוב חג הסוכות תעש' לך, ואין כתוב כאן לא כרת ולא סקילה ולא לאו כמו שכתוב לענין שבת. אבל שבת דאיסור סקילה, הוא לעשות בה מלאכה, אע"פ דלענין עירוב אינו כן, מכל מקום הואיל ויש בו חומר כל כך לענין מלאכה, אפילו לעניין עירוב (עיירות) לא עבדי קולא כולי האי. ואם תאמר, כיון דלענין שבת לא קאמ' ר' יוסי דמחיצה תלוייה מותרת. מעשה שנעשה בציפורי, בשבת שהתירו מחיצה תלוייה בין (מ)רשות היחיד לרשות הרבים כדמפרשינן לקמן על פי מה נעשה. ה"ג לא על פי ר' יוסי אלא על פי ר' ישמעאל ב"ר יוסי, דצפורי דוכתיה דר' יוסי הוה כדאמרי' בסנהדרין [ל"ב ע"ב] הלך אחר ב"ד יפה אחר ר' יוסי בצפור', ועל פי בנו נעשה. ומאן דתני לא על [פי] ר' יהודה, משום דשנינן לעיל עד כאן לא קאמ' ר' יהודה וכו', האי מעשה דצפורי דמי לסוכה דאוריתא דרשות היחיד לרשות הרבים דאוריתא. פעם אחת, שהיה דרכן להצניע (בנתים) [בבתים] מפני הגנבים, ואותו בית שהניחו לתוכן היה עומד בחצר כנגד בית הכנסת ונפרצה חצר (ומלאה) [במלואה] לרשות הרבים ולא היו יכולין [להביאם]. על גבי עמודים, שהיו נעוצין בחצר מן הבית ועד בית הכנסת. ובשבת מי שרי, כלומר וכי אדם יכול לעשות אהל בשבת. מחצלת ארבעה ומשהו, כלומר סוכה שאינה גבוהה יותר מעשרה עסקינן, והמשהו צריך שיהא יתר כדי שיוכל להשלים פחת השלש' (וטפח) מלמעלה וג' מלמטה. תרי לבוד, בחד דופן כגון מלמעלה ומלמטה. מתיבי, דלא אמרו תרי לבודין. שבעה ומשהו, (שמע מינה) ופחות מג' הוו להו עשרה טפחים, אלמא דלא אמרינן ב' לבודין, דהא שבע' ומשהו קבעי ולא ד' ומשהו. בסוכה גדולה, שגבוהה למעלה (מעשרים) [מעשרה], דכי מוקמת לה בפחות מג' מלמעלה, (מופלגותיהן) [מופלגות הן] מלמטה ג', וליכא למימר לבוד. ומאי קמ"ל, הך בריתא כר' יוסי דמתני' דאמ' משלשלין דפנות מלמעל' למטה, מדתני סתם מחצלת שבעה ומשהו, בין שיעמיד בפחות משלשה למעלה בין למטה מתרת שמע מינה משלשלין דפנות מלמעלה למטה. פס ארבעה ומשהו, (במס') במשך סוכה קא מיירי, שיעור משך [סוכה] קטנה [שבעה ומשהו] (מ)כדי ראשו ורובו קשרי בית הלל בראש פירקין (שבעה ומשהו).
<h2>דף יז.</h2>
הרחיק את הסכך מן הדפנות, במשך סוכה קא מיירי ולא בגובה, שסכך על גבי קרוי ולא השלים משך הסוכה עד הדפנות, אלא הניח אויר שלשה טפחים בין ראש הסכך לדפנות, דאויר חמור טפי מסכך פסול דאלו סכך פסול בארבע אמות ובפחות מארבע אמות ומדיינין דופן עקומה דמכל מקום מסוככת היא, אבל דאויר לא אמרינן דופן עקומה אלא בפחות (מארבעה) [משלשה], דפרצה היא וליתא לסכך. בית שנפחת, וסיכך על גב הפחת. אם יש, בין הכותל לסכך כשר שעל הפחת ד' אמות מסכך פסול. פסולה, דלא אמרי' דופן עקומה אלא בפחות מארבעה. וכן חצר המוקפת לאכסדרה, כגון שהיתה לו חצר המוקפת חומה ונמלך לעשותה אכסדרה והקיפה בנסרים מבפנים כנגד הכותלים, ותחת הנסרים על הקרקע היו שם איצטבאות לישב עליהן, ואויר הניח באמצע סביבות הנסרים לפנים מהן, ואותו אויר שבאמצע סכך לצאת תחתיו ידי חובתו, ואם משך אותן הנסרים לרחבן ארבע אמות, שיוצא מתחת דופן עקומה פסולה, לפי שאין לה דפנות, אבל פחות מכאן כשרה דאמרינן דופן עקומה. שהקיפוה, לפנים מן הדפנות מלמעלה ומן הסכך, ואותו הסכך היה סכך פסול, אלא שבאמצעיתו היה סכך כשר. בדבר שאין מסככין בו, שהיה מקב' טומאה או לא יהיה גדולו מן הארץ. אם יש תחתיו, אותו סכך פסולה, דלא אמרינן דופן עקומה אלא בפחות מד' אמות. למה לי, לאשמועי'. [צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת] הוא אמינא (התם) [הכא] משום הכי פסולה (אע"ג) [היכא] דאיכא ד' אמות, דהני מחיצות לבית הוא דעבידן, ואית בהו (כדרא) [דררא] דאסורא טובא משום קביעותא דבית. אבל חצר המוקפת וכו', ומשום דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אלא לשמור דעלמא, דלא עבידן משום קביעותא כולי האי. אימא לא, דלא הויא פסולה קמ"ל. ואי אשמועינן הני תרתי, בית ואכסדרה משום הכי אמרינן גבייהו (דופן גזרת תקרה דרבנן הוא ולהכי אמרינן) דופן עקומה (והכי נמי גבי קרוי עקומה) דסככן סכך כשר הוא, שהרי גג הבית מנסרין שאין בהן ארבעה על ארבעה וליכא בה אלא משום גזרת תקרה, דאיסורא דרבנן הואי, ולהכי אמרינן דופן עקומה, והכי נמי גבי קרוי האכסדרה דאפילו חשבינן לה כסכך ליכא אלא משום תעשה ולא מן העשוי, והילכך אבל, בסוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בהן, כגון בדבר המקבל טומאה דליכא למימר דסכך הוא. אימא לא, אמרי' דופן עקומה קמ"ל. אויר, שבסכך. פוסל בשלשה, טפחים. סכך פסול פוסל בארבעה, טפחים. בר מיניה דההיא, כלומר לא תקשו מההיא משנה שאין טעמו. משום דופן עקומה נגעו בה, דלהכי פסלינן משום דלא אמרי' דופן עקומה. מה אילו איכא סכך פסול פחות מארבעה, טפחים. מאי כשרה, כיון דליכא שיעור בכל חדא וחדא לפסול הסוכה, ואי מלייה להאי אויר בשפודין מאי פסולה, דהשתא איכא ארבעה טפחים מסכך פסול שהשפודין הן מקבלין טומאה ומשלימין שיעור פסול ופוסלין את הסוכה, וכי ליכא שיעור סכך פסול מאי כשירה. לאי יהא אויר וכו', כלומר אינו דין שיהא אויר שיש בו חמר מסכך על כך שהאויר פוסל אפילו בג' טפחים, והסכך אינו פוסל אלא בארבעה טפחים, כסכך דפוסל בארבעה ולא בפחות, ויצטרף האויר לסכך כמו שהוא בלא מלאוי להשלים ד' טפחים לפסול את הסוכה, כמו שמשלימין בשפודי' שהן סכך פסול דמשלים הן באויר. אי הכי לדידך נמי, דמוקמת שיעור בד' אמות קשיא נמי הך אינו דין, שיצטרף אויר שהוא חמור שהוא פוסל את הסוכה אפי' בג' עם הסכך פסול לפסול את הסוכה בלא מלאוי שפודין, כי היכי דמצטרפין הנך שפודין שהן סכך פסול וקל מאויר שאינו פוסל אלא בד'. האי מאי בשלמא לדידי, דפסלינא בארבע אמות.
<h2>דף יז:</h2>
משום שיעורא וכו', (דשמא) [דשיעור] דסכך פסול הוא, שאילו יש שיעור סכך [פסול] בכל מקום בסוכה פוסל, לא יש שיעור סכך פסול אינו פוסל, (ולהנך) [ולהכי] סכך פסול ואויר כי הוו תרויהו בהדי הדדי, כיון דלא שוו שיעורייהו להדדי דהא פסול אויר בג' ופסול סכך פסול בד' אמות לא מצטרפי בהדי הדדי לפסול את הסוכה עד שיהא בה כדי שיעור מזה או כדי שיעור מזה. אלא דידכו, דלא אזליתו בתר שעורא (באויר דההוא מודיתו כשם פוסלו בשעור הוא תלוי אלא לשם סכך פסול דלא תלינן בשיעורא) דכיון דקא אמריתו מן הצד פוסל בד' אמו' ובאמצע בארבע[ה] (אמות) [טפחים], אלמא דלא מוקמינן טעמ' משום שיעורא ולא שיעורא, דאי חד שיעורא בין מן הצד בין באמצע, הוו לכו למפסל בחד שיעורא, אלא טעמ' דפסוליהו משום הפלגה (שדין סכך כשר לסכך פסול) דכי איכא סכך פסול בד' טפחים באמצע והכשר סביביו מפליג בין סכך כשר דהאי גיסא לסכך כשר דאידך גיסא, אבל מן הצד לא חשיבו בזה הפלגה משום דאמרי' דופן עקומה, וכיון דבהפלגה תליא מילתא (דאי איכא ד' טפחים סכך פסול פוסל אי לא לא כלומ') מה לי אי איכא הפלגה בין הסכך כשר מסכך פסול גרידא, ומה לי אי איכא הפלגה מסכך פסול ואויר בהדיא, מכל מקום הפלגה איכא. אמ' ליה אביי, לרבה. ולמר נמי, דמשויה שעורא דסכך פסול בארבע אמו', דבסוכה גדולה היא דלא שוו שיעורא דהאי באמה והאי בטפחיים. בסוכ' קטנה, דלית בה אלא שבעה טפחים ומשהו שוו, דאי איכא אויר שלשה טפחים או סכך פסול שלש מיפסלא, כיון דבציר ליה משיעור סוכה אפילו בג' טפחים פסיל ליה סכך פסול, הואיל וליכא למימר לבוד. אמ' ליה, (רבא) [רבה] לאביי. התם, בסוכה קטנה לאו משום [דשוו] שעור סכך פסול לאויר (בד') [בג'] טפחים, אלא דכי שקלת מיניה אפילו (ד') [ג'] טפחים ליכא לשעורא משום סוכה כלל. והתנן, גבי טומאה במסכת מעילה [י"ח ע"א]. הבגד, שיעורו לקבל טומאת מדרס. שלשה, טפחים על שלשה טפחים, לפי שבגד שלשה על שלשה טפחים ראוי לישב עליו וכל הראוי לישיבה מטמא מדרס, פחות מכן אינו ראוי לישיבה ואינו מטמא משום מדרס, אבל כל טמאות אחרות מקבלות מי שיש בו שלש אצבעות שיהא ראוי לתקן בו מטלת. והשק ארבע', טפחים על ארבעה טפחים. והעור כולו, כל השיעורין הללו טפחים הן, (וכשרה) [וטמא] מדרס, והוא הדין לשאר טמאות, (ואין יורדין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה) [ויורדין לידי טומאתן] במחשבה, שחשב להקצותן לכל הראוי לעשות בהן, אבל אילו היה בהן יותר מכדי שיעורו וחשב לעשות מהן מנעלים אין תורת טומא' עליו עד שיגמור כל כלי וכלי בפני עצמו, ובפחות מכדי שיעור כל אחד ואחד אין מחשבה מועלת (להרויח) להורידו לידי טומאה, ומה טעם כל אחד ואחד בכך וכך לא שמעתי, שהרי בכל מקום מצינו תורת טומאה לפי מה שהוא ראוי והללו בפחות הן וראוין לטמא מושב ולכמה דברים. ה"ג והבגד והשק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה (הבגד עם השק), והכי תנן לה במסכת מעילה. מצטרפין זה עם זה, הבגד עם (השרץ) [השק] ולא השק עם הבגד וכן כולם, חמור משלים עם הקל ולא הקל החמור, שבתוך חמור שיעור הקל, ולא תוך הקל שיעור החמור, והכי נמי תנן [כלים פכ"ז מ"ג] כל המחובר חמור ממנו עם הקל טמא, הקל עם החמור טהור, ומכל מקום קתני דמצטרפין זה עם זה אע"ג דלא שוו שעורא להדדי, דהאי שיעורא בג' והאי בד'. מפץ, מחצלת. כדקתני טעמ', במסכת מעילה. אמ' ר' שמעון מה טעם, מצטרפין. הואיל [וראוין] לטמא מושב, (דילמא להני) [להכי] מצטרפין הואיל ושעורן שוין בטומאת מושב. המקצע מכולן, שמתקן טפח על טפח (מזה) מאי זה שירצה או מכולן ביחד. מקצוע, דדוניר בלעז. ליטלא, לעשות טלאי. על גבי החמור, באוכף ואפילו מפץ בכל שהו. בסורא מתנו להאי (שעורא כדאמרינן) שמעתא, כדאמרינן לעיל בהאי לישנא (דאמ' רבה) רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אויר פוסל בג' טפחים סכך פסו' בד' (אמות) [טפחים], ובאמצע כדתריצנא לעיל. ובנהרדעא מתנו, אליבא דרב הכי. דאמ' רב יהודה אמ' שמואל סכך פסול באמצע פוסל בד', טפחים, משום הפלגה כדאמרן. ומן הצד, ארבע אמות, משום דליכא למימר דופן עקומה. ורב אמ' בין באמצע בין מן הצד, בארבע אמות, משום שיעורא ולא שיעורא כדאמרן לעיל. ויש ספרים שכתוב בהן אחד זה ואחד זה, והיינו בין באמצע בין מן הצד. נתן עליה נסר, אפילו באמצע משמע. משום הכי כשרה, וליכא סכך פסול, אלא ד' (טפחים) [אמות] בלבד (דילמא) [ו]מתני' בד' טפחים תנן. ובמן הצד, מודה שמואל דאינו פוסל אלא בד' אמות ואיכא למיפרך נמי אהאי לישנא דרב דאמ' באמצע בארבע[ה] (אמות) [טפחים] כדאמרן לעיל אמ' (רב אשכחתינהו לאביי) [רבה אשכחינהו לרבנן] וכו', ומתרצינא נמי כי הא דשמואל דדלמא מן הצד תנן. ה"ג בשלמא להך לישנא דאמ' רב [בין] באמצע [בין מן הצד] בד' אמות, אמאי שני (סדינין) [נסרים] מצטרפין, משמע אפילו באמצע. אהכי לא פריך אליבא דשמואל (באמצע בד') משום דאליביה ליכא למיפרך, אי דלית להו ארבע' קנים בעלמא נינהו, דהא שמואל דאמ' כשאין בהן ארבע' על ארבע' מחלקת, ואוקימנא לעיל דאליביה ניחא הא דר' מאיר דמאי מצטרף, [מצטרף לארבעה טפחים אבל אליבא דרב] (אליביה) מצי למפרך כי היכי דפרכינן לעיל קנים בעלמא נינהו, דהא (רב הונא) [הוא] דאמ' לעיל בשאין בהן ארבעה על ארבעה דברי הכל כשרה דקנים בעלמא חשבינן להו. לד' אמות מן הצד, שהיה רב מודה בהן משום דופן עקומה.
<h2>דף יח.</h2>
ומודה ר' מאיר, לר' יהודה שאע"פ שהן ארבעה טפחים, שאם יש בין וכו'. ה"ג בשלמא לרב דאמ' וכו' משום הכי כשירה, דלית ד' אמות. אלא לשמואל דאמ' באמצע בד', טפחים. אמאי כשירה, הא איכא ד' טפחים. ח' אמות מצומצמות, מכוונות לא פחות ולא יתר, והוו להו הנהו ח' אמות מ"ח טפחים, דאמה בת ששה טפחים, ויהיב נסר ופסל ונסר ופסל [נסר ופסל], דהוו להו כ"ד טפחים, דכל חד וחד איכא ד' טפחים והדר מתחיל ברישא דאידך גיסא, (ומנה) [ומנח] נמי נסר ופסל, נסר ופסל [נסר ופסל] והוו להו שני פסילים באמצע, ואיכא בהו הכשר סוכה, דבכל חד וחד ד' טפחים ומנח הכי כזה... ואמ' דופן עקומה עד שפת הפסל באמצע דמשלם עליה בכדי הכשר סוכה, משפת דופן סוכה עד שתי דפסלים מכאן ומכאן שיש בהן הכשר סוכה. (אלא ארבע אמות פחות ד' טפחים של פסל מכאן) וליכא לאוקומה בסוכ' רחבה יותר (מארבע) [משמונה] אמות, דאם כן הוו ד' אמות מדופני סוכה עד פסלים אמצעים, ולא מצינן למימר דופן עקומה. שאע"פ, שהן סכך פסול מכל מקום שיעור סכך פסול אין כאן, והוי מיעוט וכאויר שיש בו פחות משלשה ואמרי' לבוד. והני מילי בסוכה גדולה שיש בה הכשר הסוכה לבד השפודין, אבל בסוכה קטנה לא הוי מיעוט, לפי שהן מקבלין טומאה אע"פ שאין בהן כדי שעור סכך פסול לפסול מכל מקום הוא פסול ואין ישנין תחתיו, מידי דהוה אנותן עליה נסר שהוא רוחב ד', והילכך אין בו שיעור הכשר משך הסוכה. ה"ג הני מילי מן הצד אבל באמצע פליגי בה רב אחא ורבינא, והכי מפרש הני מילי דאמ' בה מעטו לאויר הוי מיעוט, ובאויר הנשאר אמרי' ביה לבוד מן הצד, אבל אם יש אויר ג' באמצע ומעטו עד פחות מג', פליגי בה אי הוי מיעוט, ואמרינן לבוד בנשאר או לא. רב אחא ורבינא בכל מקום ה"ל הלכה כדברי המקל [עי' פסחים ע"ד ע"ב]. אין לבוד באמצע, הכי הוה גמיר לה הלכה למשה מסיני דלא אמרינן לבוד אלא מן הצד. מאי טעמ' דמאן דאמ', כלומ' מהיכן נפקא ליה. דתנן, בעירובין [י"ד ע"א]. ואינן נוגעות זו בזו, שכל אחת קורה עד שיש (בהן) [ביניהן] אויר פחות מג' (בלבוד דמי). אינו צריך להביא וכו', דכל פחו' מג' כלבוד דמי, אלמא אמרינן לבוד באמצע, ואם לאו שיש ג' צריך וכו' דליכא תורת לבוד. ואידך, מאן דסבירא ליה דלא אמרינן לבוד באמצע אמ' לך, הנח לקורת מבוי דעקרא מדרבנן, ואינהו בדידהו תקנן דאמרי' לבוד באמצע, אבל מהלכתא לא גמירי לה. דתנן, במסכת אהילות [פ"י מ"א]. טומאה בבית, שלא כנגד ארובה (יהבית ליה) [הבית] כולו טמא וכנגד ארובה טהור, שאין על שכנגדה אהל להביא לה טומאה. כנגד ארובה כל הבי' כולו טהור, שהרי אין [על] הטומאה אהל, וכל שכנגד ארובה טמא, דטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, ודרך פותח טפח אין דין טפח חלוק עליו כמה ששנו כאן, אבל מפני כמה דברים ששנינו במסכת אהילות שיש חילוק בין פותח טפח שאין פותח טפח לא כלום הוא, הא תנא באילו דברים (אע"פ זו) שאמרו טעמ' דמאן דאמ' אין לבוד באמצע, מהכא דהא איכא פותח פחות משלשה באמצע, ואפילו הכי לא אמרינן לבוד ולהוי אהל. וא[י]דך, דאמ' יש לבוד באמצע אמ' לך שאני הלכו' טומאה דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני, דלגבהו לא אמרינן לבוד אפילו [ד]במילי אחרינא אמרינן [לבוד] באמצע. פרש, כלומר פרש דבריך מה טעם כשרה. ד' אמות פסולה. של מקום פלוני מותרת, ואי זה מקום שמותר' היא. כי האי דאמ' אביי וכו' צחנתא, היינו אבדומא. דבב נהרא, נהר ששמו דבב. קלפי, קשקשת (והלכתא) [והלכך] שריא, דכל דלית ליה קילפי לא מרבי ביה. דרדיפו מיא, שמתגבריו המים ונוזלין בתוקף. דלית ליה חוט השדרה, כ"ש. אלא, להכי שריא ההיא צחנתא. דבב נהרא, דלא מרבה טינא דג טמא. דשפכי, לה נהרא לתוך דבב נהרא. נהר נתן ונהר גמדאי, שמן היה כן. אסורא, היך צחנתא, דאינהו מיתו לגווה דגים טמאים. איתמר סכך על גבי אכסדרא, שיש לה שתי דפנות כהלכתן מחוברות ובדופן שלישי יש בו פצימין שאין בהן טפח אלא קרובין זה אצל זה פחות מג' טפחים. דברי הכל כשרה, שהרי יש בה שלש דפנות, ואילו לא היה בה אלא טפח וצורת פתח בלבד היתה כשרה.
<h2>דף יח:</h2>
אמרינן פי תקרה וכו', כלומר אמרינן דרואין בקורה העליונה שעליה סומך הסכוך כאלו עביה יורד ומושך וסותם עד למטה, דהוי מחיצה, ואין צריך במקומה טפח, ואביי... אפרוץ כעומד לית ליה אלא בסכך של מעלה. ורבא אמ' פסולה דלא אמרינן וכו', (והלכתא) [והלכך] לא הויא מחיצה וצריך שיעמיד בה טפח וצורת הפתח. אפילו אפחותא, ליה, כלומר לדידך דאמרת בשתי דפנות המחוברות זו בזו בדופן שלישי אמרי' פי תקרה יורד וסותם, בסוכה ששתי דפנותיה אינן מחוברות בשתי דפנות אלא בנויות זו כנגד זו, מאי (אמ' אמימר) [מי] אמרינן אע"פ שנפחתה דופן האמצעי שלישי שאין לה פצימין כל עקר, רואין כאלו עובי התקרה יורד וסותם, ואין צריך להביא טפח. אמ' ליה מודינא לך בה בההיא, דלא אמרי' בה פי תקרה וכו'. דהויא לה כמבוי המפולש, ולא מינכרא מילתא. דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, חשבינן לה מחיצה, הואיל ולא מיפשלא כולי האי, ולא נהירא (לי') לטלטל בשבת. אלא בד' אמות, כמה שרי לטלטולי ברשו' עצמו. אליבא דשמואל כולי עלמא לא פליגי, דודאי קסבר שמואל לא אמרי' (הרי) [גבי] סוכה פי תקרה יורד וסותם, דלכיון דלגבי שבת לא אמרי' פי תקרה דאכסדרה להכי עבדינן, כל שכן לגבי סוכה דאכסדרה לאו להכי עבדינן, ולעולם לא מצינן לאוקומא מילתא בהכי כאביי דאמ' אמרינן גבי סוכה פי תקרה וכו' אליבא דשמואל (תימא) [ולתרץ] עד כאן לא קאמ' שמואל התם וכו', כי היכי דמוקים רבא אליבא דרב.
<h2>דף יט.</h2>
כי פליגי אליבא דרב, אביי דאמ' הכא כשרה סבר כרב דאמ' כוותיה התם. ורבא, [ד]אמ' [לך] לעולם רב סבירא ליה כוותיה, דלא אמרינן פי תקרה גבי סוכה. עד כאן לא קאמר רב (אלא) התם, אלא דמחיצות לאכסדרה עבידן, דאותו פי תקרה דאמרן יורד וסותם עשוי לאכסדרה לטלטל בכולה בשבת, אבל הכא דהאי פי תקרה דאכסדרה לאו לשם סוכה עבידא לא אמרינן יורד וסותם. תנן, ר' במתני' דידן. וכן חצר המוקפת לאכסדרה, כדמפר' עלה ואמרינן התם יש מסכך לכותל ארבע אמות פסולה, משום דליכא למימר דופן עקומה, ואמאי פסולה נימא בעובי הקורה שעליה שמן הסכך יורד וסותם עד למטה כנגדה, וארבע אמות שבאכסדרה כמאן דליתנהו. התם בשהשוה את קרויו, שסמך הקרוי בשוה עם פי תקרה מלמטה ולא היה נראית הקורה לומר פי תקרה יורד וסותם. בהאי לישנא כדאמרן, דבלית לה פצימין מחלוקת. דברי הכל פסולה, דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. יש לה פצימין, פחות משלשה. לא אמרינן לבוד, לרבא לא שמיע ליה (הילכך) [הלכתא] ללבוד ואפילו מן הצד. והלכת' כלישנא קמא דרבא, דאמ' יש לה פצימין כשירה אין לה פצימין פסולה, דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. רב אשי אשכח וכו' שאין לה פצימין, בדופן שלישי להועיל לו במקום הטפח, אבל שתי דפנות כהלכתן היו לה, כשרה והנך פצימין דאמ' לעיל ומכי האי גונא נינהו. דלא סבר לה מר, אין לה (פשיט') [פצימין פסולה] דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, הכא נמי לא אמרינן וכו', וצריך פצין במקום נופל. נראה מבחוץ ושוה מבפנים, שהיתה דופן הסוכה מושכת חוץ מעט. ה"ג קנים היוצאים לאחורי הסוכה, שמעדיף הסכך על הדפנות אחורי הסוכה ויוצאין תחתיו משום סוכה ולקמן מפרש לה בגמרא דאית בהו הכשר סוכה. והא בעינן ג' דפנות, דהכא ליכא (בלא) [אלא] סכך (פסול) גרידא. בדאיכא, שמשך בדפני הצדדין והעדיפן אחורי הסוכה חוץ לדופן שלישי כנגד פסל היוצא מעליהן. והא בעינן הכשר סוכה, (וטפח) [שהיא שבעה טפחים ו]משהו. אי הכי, כהלכתא עשויין אותן דופן (קבין). האי למימרא, דנדונין כסוכה. לגואי, הוא דעבידן שעקר עשייתן כדי לצאת בתוכם ידי חובתו, ולאו מפני היוצא מהן, וכמאן דליתנהו דמי קמ"ל. רבה ורב יוסף דאמרי, מאי פסל היוצא. קנים היוצאים לפנים הסוכה, שמן (הסוכה) הסכך מעל פתח הסוכה יוצאין הקנים לפניה ועד אותן יוצאים נמשכה ויוצאת אחת מדפני הסוכה כנגדן. מאי דתימא הא לחודא קיימא, דלית לה דופן כנגדה. קמ"ל, דאפילו הכי כשירה, דהא ההיא שלישית הוה סגי לה אפילו בטפח הואיל ויש לה (שלש) [שתי] דפנות כהלכתן אחת היוצאת והאמצעי, כל שכן עכשיו. ומיעוטא חמתה מרובה מצלתה [מהו דתימא תפסל], (פחות משעור סכך פסול, מהו דתימא הא לחודיה וכו', והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. קמ"ל, כיון דרובה צילתה מחמתה כשירה, מהו דתימא, תפסל כל הסוכה בהך פורתא, דתיהוי ההוא סכך קליש כאויר ממש הפוסל טפחים) [כל הסוכה. בהך פורתא, דתהוי ההוא סכך קליש כאויר ממש הפוסל בג' טפחים. קמ"ל, כיון דרובה צילתה מחמתה כשרה]. ומאי יוצא, דקתני פסל היוצא מן הסוכה. יוצא מהכשר סוכה, שאינו עשוי אותו פסל כהלכתא דהא קליש. אלא לסכך פסול פחות משלש, דסכך פסול דליתיה לשיעוריה דסוכה, אבל בסוכה גדולה שיש בה הכשר סוכה לבד הסכך פסול [פשיטא שהיא] כשירה. ומאי, פסל [היוצא], סכך פסול יוצא מתור' סוכה מסוככת כהלכתה. לא יהא אלא אויר, ר' הושעיא לקולא פריך, כלומר לא איצטריך לן דכשירה, לא יהא אלא אויר שחמור הוא שפוסל בשלש' טפחים ואע"פ שהוא חמור אינו פוסל בפחות, וכל שכן סכך פסול שאינו חמור שהרי אינו פוסל אלא בד'. זה מצטרף וישנין תחתיו, מכל מקום סכך הוא, והני מילי דישנין תחתיו בפחות מג', אבל ג' (דינא) [יוצא דינה] מתורת לבוד (בסוכה קטנה וד' טפחים) [ואף] בסוכה גדולה אין ישנין תחתיו כדאמרן לעיל. זה מצטרף ואין ישנין תחתיו, ולפי שאין שם כל עיקר. הנדוק, צלול. שמצטרף לארבעים סאה, שאם נחסר המקוה מצטרף להשלימו במים הנדוק (טובל). והטובל, בארבעי' סאה של טיט הנדוך בפני עצמו צריך [לטבול מחדש].
<h2>דף יט:</h2>
חוטא, ועשויה כעין כוורת. לפי שאין לה גג, דקסבר ר' אליעזר שפוע אוהלים לאו כאהלים דמו בדלקמן, ולפי שאינה דירת קבע. וחכמים מכשירין, וקסברי שיפוע אהלים כאהלים דמו בגמ' מפרש פלוגתיהו. והאי כילה, כיון דמשופעת היא לא הוי אהל, ולא הוי [כ]סוכה (כ)תחת סוכה. דקסברי, רבנן שפועי אוהלים כאוהלים דמו ופסלי להאי סוכה משום [סוכה] תחת סוכה. ועבדת כר' אליעזר, דמכשר לה. אמ' ל[י]ה, אנא דעבדי כרבנן כדאשכחן ברייתא דתניא איפכא. אדרבה, מתני' עיקר וברייתא טפל (אי הכי). אין הכי נמי, ברייתא דברי הכל ומתניתא יחידאה כר' יונתן לחוד קתני לה, ולהכי אלימא ברייתא.
ה"ג מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה (היא) עשאה לסכך מסככין בה, דהוי אהל ואין אהל מקבל טומאה, וסתם קטנה לשכיב', (למאי) מפרש לה בגמרא [מאי איכא] בין לרבנן בין לר' אליעזר. הא לא קשיא, (סופא) רישא דמשמע הא סתמא לסכוך בגדולה, דסתם גדולה קשה היא לשכיבה ועשויה לסיכוך, (ורישא) [וסופא] דמשמע הא סתמא לשכיבה בקטנה, דסתם קטנה לשכיבה. אי הכא, רישא וסופא דר' אליעזר דמתני' במאי מוקמת לה, והא בקטנה ליכא למימר דאחת גדולה ואחת קטנה קאמ'. אמ' רבא וכו', והכי מפרש לה מתני' אליבא דרבנן (כדר') כדשנין דרישא בגדולה וסתמא לסיכוך וסופא בקטנה וסתמא לשכיבה, ור' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה אין (שם כאן) מסככין, טעמ' דעשאה לשכיבה הא סתמא לסיכוך, בין גדולה בין קטנה לסיכוך, כלומר עשה את שתיהן דמסככין בהן ואינן מקבלות טומאה, שהרי סתמא לסיכוך דדוקיינן מרישא הא סתמא לסיכוך, ואיידי דתנא רישא אליבא דרבנן לסיכוך דמסככין בה ואינה מקבלת טומאה, ודוק' קתני לה לאשמועינן דסתם קטנה לשכיבה, תנא נמי הכא במילתיה כר' אליעזר לסיכוך, אפילו הכי לא ממעט ליה כ"ש.
<h2>דף כ.</h2>
אי הכי, דקא אתי ר' אליעזר למילף דסתם קטנה נמי לסיכוך, אמאי קתני מתני' אחת גדולה ואחת קטנה (אחת גדולה) (ו)אחת קטנה ואחת גדולה מבעי ליה למתני, ואביי דקא פריך הכי, סבירא ליה דדבר הלמד מעניינו לאו (לכתחילה לאו) [תחלה] לדבר הנדון וילמד ממנו הוי כגון סוכה דקא אתי ר' אליעזר למימר למדינה (גדולה כקטנה ודברי) [מגדולה לקטנה שלדברי הכל] סתמא לסיכוך ותני ליה לגדולה דבאה ללמד על קטנה להיות כמותה תחלה לקטנה (שהירבה) [שהיא רצתה] ללמדה ממנה דהא דכולא תלמודא תנינן לדבר הל(ו)מד תחלה, כי הא דאמרינן בעירובין בפרק ראשון [ט"ז ע"ב] לענין שיירא מקיפין בקנים וכו' ואמרינן התם בשיירא דברי ר' יהודה אבל ביחיד לא ומרמינן לה מירמא והתניא אחד (זה ואחד זה) יחיד ואחד שיירא לחבלים (אלא) דיחיד שרצה התנא לדונו כשיירא שהיתה דברי הכל, הקדימו תחלה לשיירא שהיתה מלמדת עליו (והלכתא) [והלכך] קטנה שהיא סתומה ונדונת (הגדולה) [כגדולה] שהיא מפורשת לדברי הכל דמסתמא (ל"ה) לסיכוך היה לו להקדים לגדולה, ואותה ששנינו במסכת נדה [ל' ע"א] בהמפלת, אחד בריית זכר ואחד בריית נקיבה זה וזה (לומד) [ארבעים] ואחד, שזכר המפורש לדברי הכל שנגמר (לומר) [לארבעים] ואחד מוקדם לנקבה שנדונת כמוהו, התם משום דקתני סופא זה וזה דמשמע נקבה זה ואחד זכר זה כ"ש. ועוד, פירכא אחרית דאשכחן בריתא בהדיא דבגדולה פליגי, ור' אליעזר לחומרא. גדולה מסככין בה, דסתם גדולה לסיכוך אף היא וכו' ואף גדולה. [אם אינה] מקבלת טומאה, דקסבר סתמא לשכיבה ומתניתין מתרצי כדלקמן דעיקר עשייתה לשכיבה. סתם גדולה לסכוך, כדפירש לעיל וכו'. כקטנה (וסתמא) [דסתמא] לשכיבה, והכי קאמ' אחת גדולה ואחת קטנה [סתמא] עשאה לשכיב' ומשום הכי מקבלות טומאה ואין מסככין בהן, וליכא למיפרך אחת (גדולה) [קטנה] ואחת (קטנה) [גדולה] מבעי ליה, דהא גדולה היא נלמדת מקטנה דמה קטנה (ל"ש) לשכיבה אף גדולה, ולהכי אקדמיה לקטנה וכו' (ואין מקבלת טומאה עקר עשייתה לשכיבה). חשיפא, גלמאי. גמי, יונק. גדולה מסככין, בהן דסתמא לסיכוך כרבנן. קטנה אין מסככין בה, דסתמא לשכיבה לדברי הכל. גדולה, קלועה כמין מפץ שלנו שקורין נטא מסככין בה (להאי תנא סגי דמאותו מנין היו סתם גדולה לשכיבה ואפי' הכי) כיון דגדולה לסיכוך עשאה דהוי קשה לשכיבה. ארוגה, כמין מחצלת קנים שלנו (קלוייא) [קלירא]. אין מסככין בהן, דניחא ה[י]א לשכיבה וסתם גדולה לשכיבה קיימא כר' אליעזר (גבי ארוגה) זו [וזו] אחת ארוגה ואחת (ארוכה שאינה) גדולה מסככין בה דסתם גדולה לסיכוך (מדרבנן) [כרבנן]. כדבריו, דר' ישמעאל. חוצלות, מפרש לקמן. מטמאות טמא מת, ולא מדרס לפי שאינן ראויות לישיבה (שהרי) [או] לשכיבה (הן עשויות או לסיכוך וכו') כדאמר' בחומר בקדש [חגיגה כ"ג ע"ב] יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה שטמא וכו'. וחכמים אומ', כיון דמיקרי ויתיב עלייהו (ב') מטמאה מדרס.
<h2>דף כ:</h2>
שהן, טמאה מדרס לדברי הכל [הואיל] ולישיבות עשויות. [ושל טבריה] שהן [טהורות], (שהן טמאות מדרס) דאינן עשויות אלא לסיכוך ואפילו באקראי ליכא דיתיב בהו. וחכמים סברי, כיון דיתיב עלייהו אפילו באקראי טמאות אף מדרס כאותן של אושא. והתניא, לעיל מהדר. וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו, כדר' (שמעון) [ישמעאל] דבין גדולה ובין ארוגה מסככין בה לסיכוך קיימא, אלמא דלא מקבלת טומאה, והכי קתני כל החוצלות כולן מטמאין וכו'. הא, דתני מטמאין טמא מת במחצלת דאיכא גדנפא, יש לה שפה סביב מלמעלה ויש לה בית קבול. והא, דאמ' כדבריו [כ]דר' (שמעון) [ישמעאל]. דלית היה גדנפא, ולא הויין כלי וסתמא לסיכוך. גדנפא, שפה. שעם, השפה. שק, קיירא משערות של עזים. ספירה, משערות שגוזזין מצואר הסוס ומזנבו. טמא, דכלים נינהו אע"ג דליתנהו לשכיבה ולא מדרס, לפי שאינן עשויות לא ישיבה ולא לשכיבה. וחכמים אומרין וכו', כדאוקימנא לעיל, וטעמ' משום דאיכא דמקרי ויתיב וכו'. בשלמא למאן דאמ', חוצלות דפליגי בהו ר' דוסא וחכמים דהיינו מרזבלי. של עזים ושל (נמי) [גמי], משום הכי מטמאו דכלים נינהו. דחזו לפירי, לשלשל (פי) פירות. ושל ספירה נמי חזו לגיולקי, דלוסקי. אלא למאן דאמ', חוצלות ממש. בשלמא של שק ושל ספירה, דמשום הכי מטמאו (דכלים נינהו) טמא מת אליבא דר' דוסא דאינהו חזי לפרסי, וילוניות לפרסן משום מחיצה. נפייתא, נפה וכברה דאיכא תורת כלי עליהן. אלא של שעם ושל (נמי) [גמי] למאי חזיין, ומאי טעמ' מטמאו כיון דליתנהו לשכיבה (לכל הני, חזיין (ומאי טעמ')) משום דקשין הן [ולמאי חזיין], ומשני חזין לנזייתא, לגיגית שעושין בה שכר דיכולין לכסותן בחוצלות של שעם ושל גמי, ולהכי (לא) מטמאו. וכשבאתי אצל ר' יהושע הודא לדבריו, של אותו זקן. והוא דלית ליה גדנפא, ולא הוי כלי ולסיכוך הוא דעבידן, אבל אם (לית) [אית] ליה גדנפא הוי כלי ומקבל טומאה ואסור לסכך בו. כורייתא, חוצלות הרבה. קיר, היינו גדנפא, וגדנפא לשון מסגרת כדמתרגמינן גדנפא [שמות כ"ה].
